פוסק השולחן ערוך, הבא על הפנויה וילדה ממנו, חייב לזונו (רא"ש). ודווקא אם הוא מודה שהוולד ממנו (ריב"ש). וכתב הבית שמואל שהטעם שכאשר לא מודה אזי הוא פטור. ואפילו אם היא טוענת ברי והוא טוען שמא דהיינו שמא הוולד אינו ממנו. (ריב"ש).
כסות: בגדי חורף וקיץ. רדיד ליציאה לשוק, אם באותו מקום אין דרך האישה לצאת לשוק עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה.
פוסק השולחן ערוך, שאם אין לו לתת, אפילו כדי שיעור עני שבישראל, כופים עליו להוציאה. וכתב הרמ"א שהכתובה תהיה עליו לחוב עד שיעשיר. וראה לעיל בסימן ע סעיף ג שרבינו תם חולק.
פוסק השולחן ערוך, חייב ליתן לבניו ולבנותיו עד בני שש, כסות וכלי תשמיש ומדור. וצריך לתת רק בהתאם לצרכיהם, ואינו חייב לתת לפי עושרו.
פוסק השולחן ערוך, כל מי שחייב במזונות אשתו וילדיו חייב גם בכסות. והוא הדין גם לעניין מכירת נכסיו לכיסוי הוצאות אלו. בין בחייו ובין אחר מותו, ולעניין טענות הצדדים בעניינים אלו עיין לעיל בסימן ע בסעיף י.
פוסק השולחן ערוך, מי שמשכן כסות אשתו, אינה יכולה להוציא מיד המלווה שקיבל את המשכון בלא כלום. הרשב"א כתב לכך שני נימוקים: 1. כי יתכן שהיא נתנה לו רשות למשכן את הכסות. 2. משום "תקנת השוק".
דעה ד': כיוון שזו מחלוקת, ואיך לא נחוש לדעת רבינו תם מאחר והמהר"ם חשש לדבריו (דרכי משה). הולכים לחומרא לשני הצדדים, ושניהם אינם יכולים לכוף זה את זה (מהר"ם, דרכי משה).
פוסק השולחן ערוך, כשהבעל מוציא את אשתו מכרך לכרך, הוא אינו יכול להוציאה מנוה יפה לנווה רע, ומנוה רע לנווה יפה. והטעם כתב בבאר הגולה באות ח, כי גופו של האדם נבדק לפי מקומו.
פוסק השולחן ערוך, שמחוצה לארץ לארץ ישראל כופין אותה (ובחלקת מחוקק כתב שגם את האיש כופים), לעלות, אפילו מנוה יפה לנוה הרע, ואפילו ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גויים.
פוסק השולחן ערוך, שבמקרה שאמר האיש לעלות לארץ ישראל, והאישה אינה רוצה, תצא בלא כתובה. והטען כתב הבית שמואל באות י"ח שדינה דומה לדין מורדת.
פוסק השולחן ערוך, שיש מי שאומר דהא דכופין לעלות לארץ ישראל, היינו בדאפשר בלא סכנה. הילכך מסוף המערב עד נוא אמון אין כופין לעלות, ומנוא אמון ולמעלה כופין לעלות דרך יבשה.