ובספר שער משפט (סי' קמ"ט ס"ק ו) הביא דבריו וכתב: אם כן כל שכן בהחזיק במצוה בחנם, דמי שנותן ממון לצדקה עבור המצווה הוא קודם, ושכך כתב בתשובת מהר"י הלוי (אחיו של הט"ז) סי' כ"א.
ובספר שער משפט (סי' קמ"ט ס"ק ו) הביא דבריו וכתב: אם כן כל שכן בהחזיק במצוה בחנם, דמי שנותן ממון לצדקה עבור המצווה הוא קודם, ושכך כתב בתשובת מהר"י הלוי (אחיו של הט"ז) סי' כ"א.
וכן אותו קונה אינו חייב להודיע להם משום השבת אבדה, הואיל שדין זה לא נאמר בגוי כנפסק בשו"ע (סי' רס"ו סעי' א).
גם את"ל שנחשב לחופשה, עכ"פ ודאי אין זה נכלל בהסכם, שודאי על מכת מדינה כזו לא סוכם. וכמבואר בגמ' גיטין עג.
כמו שכתב מרן השו"ע (קנד,יא) וז"ל: י"א דהא דיש חזקה לחלון, דוקא כשיש לה צורת הפתח או מלבן, דבלאו הכי לא הוי אלא כחור שחררוהו עכברים. וברמ"א הביא בשם וי"א דהכל לפי ענין בני המדינה (רשב"א).
הואיל ויכול לבטל העסקה לפי החוק וכדעת הפנים מאירות (מ"ו) שהתיר חמץ שהזמין לפני הפסח מגוי והגיע בפסח, משום שביד ישראל לבטל המקח, לומר שהוא מקח טעות.
כתב הרא"ש (כלל סו סי' ט') באחד שהיה לו פרה לשחוט וירא שמא תטרף, ובא חבירו ואמר שחוט הפרה ואני קונה ממך הבשר מיד, אם יהיה כשירה, בכך וכך. ואם יהיה טריפה, בכך וכך, ונתן לו משכון ושחטה ונמצאת טריפה. ופסק דיכול לחזור בו, דמנה אין כאן, משכון אין כאן (קידושין ח.).
לעניות דעתי יש ללמוד דין זה מברייתא (ב"ב קמב.) בגר שמת והחזיקו אנשים מעלמא בנכסיו, ושמעו שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת - חייבין להחזיר, החזירו הכל, ואחר כך שמעו שמת בנו או שהפילה אשתו, החזיק בשניה - קנה, ובראשונה - לא קנה.