מצוות פריה ורביה, המצווה העיקרית מדאורייתא, שרק גברים חייבים בה.
כתב השולחן ערוך מצוה על כל אדם שישא אשה בן שמונה עשרה. וביאר בחלקת מחוקק אות א, שהמצוה נדחית מגיל מצוות, כיון שצריך קודם ללמוד, ובן חמש עשרה לתלמוד.
אין מוכרין ספר תורה, אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה (שולחן ערוך אבן העזר סימן א סעיף ב) וכתב הבית שמואל שמותר למכור גם שאר ספרים לצורך לימוד תורה ולישא אישה.
כתב בשולחן ערוך שאדם שאינו נושא אשה כלל, כי חשקה נפשו בתורה כבן עזאי, אין בידו עוון. כיצד בן עזאי נפתר ממצות פרו ורבו, הרי זו מצוה שאינה יכולה להיעשות על ידי אחרים?
כתב השולחן ערוך שקיום המצוה, הוא כאשר נולדו לאיש זכר ונקבה, ובתנאי שהם עצמם יכולים ללדת דהיינו, שלא יהיה הבן סריס והבת איילונית - אשה עם טבע של זכר.
כתב השולחן כשמתו בניו בחייו, אך השאירו נכד ונכדה, שנולדו מבנו ומבתו, הרי זה קיים מצות פריה ורביה. אף שהנכדה נולדה מהבן והנכד מהבת.
כתב השולחן ערוך גוי שהתגייר עם בניו, קיים מצות פריה ורביה, כי זרעו של הגוי מיוחס אחריו, וכבר קיים את המצווה בהיותו גוי, אך עבד לא קיים, עד שיוליד אחרי שהשתחרר.
כתב השולחן ערוך שבמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת, אינו רשאי לישא אשה אחרת על אשתו (ריטב"א). וכתב הבית שמואל אות כ, שזה דין ללא קשר לחרם רבינו גרשום, שכיוון שנהגו הווי כאילו היתנה כן,
הַמַּתְנֶה בַּכְּתֻבָּה שֶׁלֹּא יִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ, אֵינוֹ מַתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה. בנושאי הכלים שם נתבאר, דאף אם תשהה עמו עשר שנים ולא תלד, שאז הוא מחויב לישא אחרת כדי לקיים פרייה ורבייה, מכל מקום התנאי קיים, ויפטרנה בגט ולא ישא אחרת עליה.
ובשו"ת הון יוסף למהר"י זאמירו (סוף סימן א) כתב, ומנהג פה עיר הקודש ירושלים תיבנה ותכונן שכותבים בכתובה: "ונשבע שלא ישא ולא יקדש ולא ישדך אשה אחרת עליה אלא אם כן שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה זרע של קיימא".