פוסק השולחן ערוך, שעד גיל שש האב מחויב לזון את בניו ובנותיו, בחיוב גמור מתקנת חכמים שלא מדין צדקה. אפילו אם אין לו כדי לפרנסם (טורי זהב). גם כשיש להם נכסים משל עצמם (מהר"ם, רא"ש). לדעת הרשב"א כשיש להם נכסים משל עצמם, אינו חייב לפרנסם, גם אם הם קטנים משש. באוצר הפוסקים הביא מחלוקת האחרונים האם יכול לומר קים לי כרשב"א, לפי שדעתו לא הוזכרה בבית יוסף, ואם היה רואהו לא היה פוסק בפשטות כדעת הרא"ש.
האם האב מחיוב לזון את בניו לאחר גיל שש, והאם ישנו חיוב כאשר יש להם ממון משלהם?
פוסק השולחן ערוך, שלאחר גיל שש, צריך לזון אותם מתקנת חכמים (רמב"ם) [מתקנת אושא - כמבואר בגמרא במסכת כתובות דף מ"ט עמוד ב': שמוטלת על כל אדם חובה עצמאית, שאינה חלק ממצות צדקה, לדאוג לצרכי ילדיו עד הגיעם למצוות. עיין עוד ברש"י כתובות דף מ"ט עמוד ב']. וכתב בבית שמואל באות ב', שהחיוב הוא רק מדין צדקה, לכן אם יש להם משל עצמם אינו חייב לפרנסם.
אב שלא רוצה לזון את בניו לאחר גיל שש ואין לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם, מה דינו?
פוסק השולחן ערוך, שאם לא רצה האב לזונם לאחר גיל שש, כאשר אינו אמוד שאין לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם. גוערין בו ומכלימין אותו, ופוצרין בו, ואם לא רצה מכריזין עליו בציבור ואומרים: פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון את בניו, והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן אפרוחיו. אך לא כופין עליו.
אב שלא רוצה לזון את בניו לאחר גיל שש ויש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם, מה דינו?
פוסק השולחן ערוך, שכאשר הוא אמוד דהיינו שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם: מוציאים ממנו בעל כרחו. [ויורדים לנכסיו בפניו בית שמואל, ופרישה.] וזנים את ילדיו משום צדקה, עד שיגדלו.
האם האב חייב לזון את ילדיו לאחר גיל שש מדין צדקה?
משמע מדברי השולחן ערוך, שכופין את האב לזון את ילדיו מדין צדקה רק עד שיגדלו. אך יש להקשות, מדוע האב אינו חייב לזונם גם לאחר שכבר גדלו, מדין צדקה לקרובים?
תרוץ א: לאחר שגדלו והגיעו לגיל מצוות הם יכולים להתפרנס ממעשה ידיהם (דרישה, הובא בבית שמואל).
תרוץ ב: גם לאחר שגדלו האב חייב לזונם מדין צדקה, אלא שאז כבר אין להם עדיפות על קרובים אחרים, והרי הם כשאר קרובים (רבינו ירוחם, ובית שמואל).
מהו מקור החיוב של האב לזון את ילדיו הקטנים עד גיל 6?
דעה א: נראה שהחיוב נובע מחובת המזונות של הבעל לאשתו, וילדיו נגררים אחר אימן, בגמרא (כתובות דף סה עמוד ב) מובא שקטן עד שש יוצא בעירוב אמו. מפרש רש"י: כשם שהבעל זן אותה, כך זן אותו עמה. לכן אם האם אינה קיימת פטור מלזונם. אבל לא ראיתי שהראשונים אמרו כן (כך פסק הר"ן).
דעה ב: האב חייב בפרנסת ילדיו גם כשאימן אינה קיימת (רא"ש, ריב"ש, כמבואר בשולחן ערוך אבן העזר סימן עא סעיף ד לקמן). יש להוכיח מדבריהם שהאב חייב במזונות בנו גם מפנויה (דרכי משה). מכאן עולה שחובת האב כלפי ילדיו אינו נובע מחובותיו כלפי אשתו כדעת הר"ן. האגרות משה סובר שאולי לא נחלקו כלל, ובמפותה הר"ן יודה שהאב חייב במזונות, משום דהווי כהתנו ביניהם, כיוון שרוב האבות זנין בניהם. ובאנוסה משום שהוא כמזיק בידיים.
האם ניתן לחייב את האב ליתן לביתו נדוניא הראויה או להשיאה?
כתב הרמ"א מצווה לתן לבתו נדוניא ראויה, אבל לא כופין על כך, רק שחייב להשיאה (מרדכי). וכתב בבית שמואל באות ד' שלהשיא בתו כן כופין. לכן אם יכול למצוא חתן בלי לתת דבר, רשאי (חלקת מחוקק באות ב').
האם יש חובה על הסבא לזון נכדיו, ולמי יש זיקה יותר לחיוב מזונות לאחי האב או אחי האם?
כתב הפתחי תשובה באות א', שהחובה לזון בניו מוטלת דווקא על בניו ולא נכדיו. עוד כתב שאחיי האב מחויבים יותר מאבי האם, כיוון שהוא היורש.
מהו שיעור המזונות שצריך האב ליתן לילידו?
כתב בחלקת מחוקק, שיש להסתפק אם צריך לזון אותם כפי שזן את אשתו, או שדי במזונות כלשהו. מכל מקום אינו צריך לזון אותם כפי עושרו, אלא כפי צרכם כמובא להלן (בסימן עג סעיף ו), לגבי כסות, ולשיטת הר"ן משמע קצת שצריך לזונם כאשתו.
האם האב מחויב במזונות ילדיו גם לאחר מותו?
כתב הבית שמואל, שהחיוב הוא רק בחיי האב, לכן לאחר מותו, מחלקים את נכסיו בשווה, ולא יפרישו קודם למזונות הקטנים (מהר"ם מלובלין). אך יש להסתפק לשיטת הר"ן שמזונות הילדים הם מטעם שנגררים אחר אימן, שמא במקרה שהיורשים חייבים לזון את האלמנה חייבים גם במזונות ילדיה (רבי עקיבא איגר מובא באוצר הפוסקים).