נודע לו שאשתו חולה במחלת הנפילה, ואין לו לשלם את כתובתה, האם ניתן לכפותה לקבל גט, ומדוע?
פוסק השולחן ערוך שכשאר נודע לאיש שאשתו נכפית, ורוצה לגרשה אבל הוא אינו משיג כדי כתובתה, כופין אותה לקבל גט. ומבאר הרמ"א שאין בזה משום חרם רבינו גרשום שלא לגרש אישה בעל כרחה. וכתב הבית שמואל שהטעם שחייב לשלם כתובתה הוא, או משום שחלתה לאחר האירוסין, או הנישואין, או משום שידע מהבעיה הרפואית ומחל, ולמרות זאת יכול לגרשה בעל כורחה, משום שסכנה לבוא עליה והחלקת מחוקק חולק וסובר שאם ידע מהבעיה הרפואית ומחל, אינו יכול לגרשה בעל כורחה.
האם לכל הדעות ניתן לכפות גט בעקבות מחלת אפילפסיה, והאם ניתן למנוע מהאישה שאר כסות ועונה?
בשו"ת הרא"ש מובא, שכופין את הנכפית - חולת אפילפסיה, לקבל גט, ובמקרה כזה לא תיקן רבינו גרשום, משום שאישה אינה עדיפה מאיש, ואם האישה יכולה לכפות את בעלה לגרשה כשהוא נכפה, כל שכן שהאיש כופה את אשתו. בהבנת דברי הרא"ש הובאו כמה דעות:
דעה א': כתב החלקת מחוקק שהרא"ש הסתפק אם יכול לגרש את אשתו שחולה במחלת הנפילה בעל כורחה, ומכל מקום וודאי יכול למנוע ממנה: שאר, כסות ועונה, וגם באיש נכפה יש מחלוקת אם כופים אותו לגרש, או לא.
דעה ב': כתב הבית שמואל שלדעת הרא"ש כופין אותה להתגרש בשוטים עד שתאמר רוצה אני, וכל שכן שהוא יכול לזרוק לה את הגט בעל כורחה. ואישה נכפית - החולה באפילפסיה, וודאי הווי מום, ורק כשהבעל נכפה - חולה באפלפסיה נחלקו, כיוון שאישה בכל שהוא ניחא ליה. דעה ג': לדעת הנודע ביהודה שהובא בפתחי תשובה, הרא"ש הסתפק אם יכול לזרוק לה גיטה בעל כורחה, אך סובר שאפשר לכפותה בשוטים, או למנוע ממנה שאר, כסות ועונה, עד שתאמר רוצה אני.
מה יעשה שאין לו מהיכן לשלם את כל הכתובה כעת והוא מעוניין להתגרש כי האישה חולת אפילפסיה?
פוסק השולחן ערוך שייתן כעת את מה שיכול לכתובתה, והמותר לכשתשיג ידו, ואם תמאן לקבל גט, ימנע ממנו, שאר כסות ועונה. וראו לעיל סימן עז סעיף א מחלוקת, האם יכול למנוע שאר, כסות ועונה, מכל אישה המסרבת לקבל גט. ומבאר הבית שמואל שלדעת המתירים, החידוש כאן הוא שיכול למנוע אותם ממנה, גם כשאין לו כעת לתת כתובתה, שאינו רשאי לנהוג כן באשה שאינה נכפית.
האם בכל מום שיש לאישה ניתן לגרשה בעל כורחה, ומה דין הנדוניה כאשר מסרבת להתגרש?
כתב הרמ"א בשם הרא"ש שדווקא במום גדול כזה, שאילו היה באיש היו כופין אותו לגרש מדין התלמוד, ולא תיקן רבן גמליאל שתהא האישה עדיפא מאיש. אבל משום שאר מומין אינו יכול לגרשה בעל כורחה. ומבואר הבית שמואל שהכוונה היא למומים שתחילתן לאחר האירוסין, או מומים שידע מהם ומחל עליהם ועכשיו מואס בה בגללם, אבל במומים שהסתירה ממנו, כופים אותה להתגרש, כיוון שעשתה שלא כהוגן. וכתב החלקת מחוקק באות כ"ב, שהיא אינה יכולה להוציא ממנו את הנדוניה שלה, כשהיא אינה רוצה להתגרש.
האם ניתן לכפות את הבעל לחיות עם האישה כאשר מואס בה משום מום שיש בה, ומה הדין כשאין לו לשלם את כתובתה?
כתב הרמ"א בשם המהרי"ק שמכל מקום אין כופים אותו להיות עמה, מאחר דמאיסה עליו ורוצה לגרשה ולתת לה כתובתה:
דעה א': כתב החלקת מחוקק באות כ"ג, שהדין שפטור מעונה, הוא רק כשיש לו מהיכן לשלם כתובתה, ורק היא אינה רוצה להתגרש. אולם אם אין לו מהיכן לשלם כתובתה, חייב בעונתה, ואם מונע ממנה עונתה, הוא נחשב כמורד.
דעה ב': כתב הבית שמואל באות כ"ה, שחייב לה שאר וכסות, ופטור מעונה, אפילו כשאין לו כדי לשלם כתובתה, לפי שאין כופים אותו להוליד בן שנואה. אמנם לעיל בסימן עז סעיף א משמע שהרמ"א פוסק כדעת הרא"ם - רבי אליהו מזרחי, שבכל אשה שבעלה רוצה לגרשה, והיא לא מסכימה, יכול למנוע ממנה שאר כסות ועונה.
