רוצה האיש ללכת לחוץ לארץ, האם ניתן להשביעו שלא ילך או לחייבו שיגרש ומדוע?
פוסק השולחן ערוך על פי הרא"ש, אם ידוע שהאיש רוצה לילך לארץ אחרת, ישביעוהו שלא ילך, או יכפוהו שקודם שילך יגרש אותה לזמן. דהיינו שאם ישוב עד לזמן שנקבע, הגט בטל.
ומבאר בביאור הגר"א שלא הווי גט מעושה, כי כופים אותו למלא חובתו לקיים מצות עונה, והברירה בידו לקיים את המצווה, או לגרשה, ואין כאן כפייה וגט מעושה, אלא הוא בוחר מרצונו החופשי, באחת משתי האפשרויות.
וכתב הפתחי תשובה הביא שבבית מאיר כתב שמדברי הריב"ש משמע שבית הדין כופים אותו שישבע שלא ילך, או שיגרשנה לזמן, ואם הוא חשוד על השבועה, ואי אפשר להשביעו שלא ילך, אזי אם יגרשנה לזמן, הגט יהיה מעושה, כי אין כבר בחירה בין שתי אפשרויות. אבל משמעות דברי הרא"ש אינם כן.
