מאת הרב שלמה לוי טוען רבני ומגשר כל הזכויות שמורות ©

בעריכה מחודשת מאת דוד עשור טוען רבני ומגשר משפטי.

[שולחן ערוך אבן העזר סימן קנ"ד סעיף ו]

מה הם הפרמטרים ההלכתים לקבלת תביעת גירושין מצד האישה בטענה שרוצה ילדים?

פוסק השולחן ערוך האישה שתובעת גט בטענה שאינה ראויה להבנות ממנו, אין שומעים לה, וכתב הטורי זהב שהטעם לזה לפי שאינה חייבת בפריה ורביה. עוד פוסק השולחן ערוך אבל אם טענה שחפצה לילד, כדי שיהיה לה בן שתשען עליו בעת זקנתה. וגם שיהיו נשואים עשר שנים והיא לא התעברה, ואינה תובעת כתובתה, כדי שלא נחוש שתובעת את הגט כדי לגבות כתובתה וגם אין לתלות תביעות הגט בשום דבר אחר. והאישה טוענת ברי שאינו יורה כחץ כמפורט להלן בדעה א', ובטענה ש"אינו יורה כחץ", הבעל אינו יכול לדעת אם טענה זו של האישה כלפיו, נכונה או לא. שומעים לה, וכופים אותו להוציאה. וכתב הרמ"א בשם מהרי"ו תנאי נוסף שגם עד עכשיו אין לה בנים.

תובעת גירושין בתוך עשר שנים לנישואין בטענה שרוצה ילדים, האם שומעים לה?

בתוך עשר שנים אין עילה לגירושין מנימוק שרוצה בילדים מהטעמים הבאים:

א. לדעת הבאר הגולה באות ה בשם המגיד משנה הטעם הוא, כי הבעל המצווה על פרייה ורבייה, וניתן לכפותו לגרש את אשתו, רק לאחר שעברו עשר שנים ולא ילדה, קל וחומר האישה, שאינה מצווה על פרייה ורבייה, שאין זו טענה מצידה.

ב. לדעת הבית שמואל באות י"ב בשם הרא"ש הטעם שבתוך עשר שנים אין ביטחון שהמניעה היא ממנו, וייתכן שלאמתו של דבר האישה נתנה עיניה באחר, לכן נחוץ מבחן אובייקטיבי, שיחלפו עשר שנים בלא שילדה, כדי להסתלק מחשש זה.

מה המקור בתלמוד לתובעת גירושין לאחר עשר שנים מהנישואין בטענה שרוצה ילדים?

כששהו עשר שנים ולא התעברה, בגמרא הובאו שתי סוגיות:

א. במסכת יבמות דף סה עמוד א הובא: שכאשר הוא טוען שהאשמה בה, והיא טוענת שהאשמה בו, בדברים שבינו לבינה היא נאמנת. מכאן משמע שהאישה מקבלת כתובתה רק כשהיא טוענת שהאשמה בו - שהוא אינו יורה כחץ.

ב. במסכת יבמות דף סד עמוד א הובא: שהה עשר שנים ולא ילדה, יוציא וייתן כתובה, שמא לא זכה להיבנות ממנה. מכאן משמע שאפילו אם הוא יורה כחץ, האישה מקבלת כתובתה, כי האשמה בו, ובגלל עוונות שבידו לא זכה להיבנות. במקביל הוא גם חייב לגרשה, כי אולי הוא יזכה להיבנות מאשה אחרת, והדברים אינם סותרים.

תובעת גירושין לאחר עשר שנים מהנישואין בטענה שרוצה ילדים, האם הבעל חייב לשלם כתובה?

דעה א': לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך כפי שמבאר הבית שמואל, הבעל פטור מלתת לה כתובתה כאשר מגרש לאחר עשר שנים בטענה שאין לו ילדים, ואפילו אם הבעל אינו יודע מי האשם בכך, משום שהבעל מוחזק בממון, אלא אם האישה טוענת ברי שהוא אינו יורה כחץ, ואפילו יש לו בנים מאשה אחרת, דשמא נתקלקל הבעל אחר כך. והטעם כתב הבית שמואל "שמא לא זכה להיבנות ממנה" ולכן אינו יורה כחץ. ואם יורה כחץ תולים באשה, ואינו חייב בכתובתה.

דעה ב': לדעת התוספות, הרא"ש והרמ"א כשהיו לו ילדים מאשה אחרת, או שזה כבר בעלה השלישי ששוהה עמו עשר שנים, ואפילו אם היו לו ילדים מאשה אחרת, כי תולים בכך שעכשיו הוא התקלקל ואינה טוענת שהוא אינו יורה כחץ - תולים את האשמה בה, ופטור מלתת לה כתובתה. בכל המקרים האחרים תולים בו וחייב בכתובתה וכתב בבית שמואל שיש לתמוה על הרמ"א שהביא את דעת הרא"ש, באופן שנראה שהרא"ש והשולחן ערוך אינם חלוקים ביניהם, ולא היא אלא יש מחלוקת. והנימוקי יוסף כמו מוסיף שבבעל שלישי, הפסידה כתובתה, ואפילו היא טוענת ברי שאינו יורה כחץ, והוא טוען שמא. משום שהוחזקה בשלושה בעלים שאינה יולדת, ולכן החזקה שלה נפגמה, ולבעל יש חזקת ממון.

דעה ג: לדעת הרי"ף על פי הרמב"ן והרא"ש וכן פסק השולחן ערוך לקמן בסעיף י רק כשהבעל טוען, שהאישה אשמה, לפי שהיא פולטת הזרע על ידי שמתקשה, והיא אינה טוענת מנגד שהוא אינו יורה כחץ – תולים את האשמה בה, ופטור מלתת לה כתובתה. בכל המקרים האחרים תולים בו וחייב בכתובתה. וכתב הבית שמואל שיש לתמוה על השולחן ערוך שלהלן בסעיף י כתב בסתם שיש לה כתובה, ומשמע שהוא סובר כמו הדעות החולקים על הרמב"ם.

תובעת גירושין לאחר עשר שנים מהנישואין בטענה שהבעל אינו יכול להוליד, האם הבעל חייב לשלם תוספת כתובה? והאם צריך להחזיר לה את הנדוניא ומתנות?

פוסק השולחן ערוך שכאשר מגרש לאחר עשר שנים בגלל טענת האישה שאינו ראוי להוליד, אינו חייב בתוספת כתובה. ומבאר בבאר הגולה שהטעם לזה הוא כיוון שלא כתב לה תוספת על דעת שתדרוש ממנו שיגרשנה. עוד פוסק השולחן ערוך על פי הרי"ף הרמב"ם והרא"ש שכאשר מגרש לאחר עשר שנים בגלל טענת האישה שאינו ראוי להוליד, צריך הבעל ליתן נדונייתא מה שהכניסה לו. וכתב הבאר היטב באות טז שלגבי מתנות שנתן לה הבעל בשעת השידוכין, או מתנות שהבעל קיבל, שייכים לבעל מתנות שנתנו לה בשעת הנישואין, בין מקרוביה ובין מקרובי הבעל. לדעת הבית יוסף הכל שייך לבעל. ולדעת הרש"ך הכל שייך לאשה.

תובעת גירושין לאחר עשר שנים מהנישואין בטענה שהבעל אינו יכול להוליד, האם הבעל יכול להחרים שלא משקרת לפני שהוא משלם את הכתובה?

פוסק השולחן ערוך שהבעל יכול להחרים את האישה על מה שטוענת דבר שאינה יודעת בו בוודאי. וכתב הבית שמואל שבדורותינו ביטלו הראשונים שבועה דאורייתא, לפי שעונשה גדול ותיקנו לגזור עליו ארור בעשרה, והא אמרן ארור בו שבועה כמבואר ברש"י, במסכת שבועות דף לח עמוד ב, וזה נקרא חרם. אבל אינו יכול להשביעה, כי טענתו הוא טענת שמא. עוד כותבו השולחן ערוך שרק לאחר שהחרים שלא טוענת שקר אז ייתן לה כתובתה. 

תובעת גירושין לאחר עשר שנים מהנישואין בטענה שהבעל אינו יכול להוליד, ואומר התחתן  עם אישה אחרת כדי לבדוק האם אכן אינו יכול להוליד, האם שומעים לו, והאם יש הבדל בין טענת ברי לשמא?

פוסק השולחן ערוך שאם אמר הבעל אשא אישה אחרת בנוסף עליה ואבדוק עצמי שומעים לו. וכאמור לעיל הדבר תלוי בשיטות שהובאו. לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך תמיד יכול לנהוג כן, ולבדוק עצמו בנשיאת אישה נוספת. ואילו לדעת הרי"ף רק כשהבעל טוען ברי שהאשמה בה, כי היא מתקשה ופולטת את הזרע. לדעת התוספות והרא"ש, רק כשהיו לו ילדים מאחר, או ששהתה כבר עשר שנים עם שני בעלים נוספים.

נשא אישה שנייה כדי לבדוק האם ראוי להוליד, וילדה השנייה האם הראשונה תצא ללא כתובה, ומה הדין אם לא ילדה השנייה?

פוסק השולחן ערוך אם ילדה השנייה, תצא הראשונה בלא כתובה, ואם לאו יוציא שתיהן וייתן להם כתובתם, או יישא שלישית, אם באפשרותו לספק את צורכי שלושתם. ויש מי שאומר שאם גם השנייה טוענת שאינו יורה כחץ, לא ממתינים עשר שנים, אלא יוציא שתיהן וייתן כתובתם. וכתב הבית שמואל שאם נשא את השנייה בתוך עשר שנים מהראשונה, אפילו אם גם השנייה טוענת שאינו יורה כחץ, הראשונה אינה יכולה לכוף אותו לגרשה, כי הוא לא היה אצלה עשר שנים, וחיישינן שמא נתנה עיניה באחר.

ידוע שהבעל עקר ולא עברו עשר שנים והאישה רוצה ילדים, האם ניתן לחייבו לגרש?

ידוע שהוא עקר, אך לא עברו עשר שנים, והאישה רוצה ילדים:

דעה א': לדעת התוספות, הטור, השולחן ערוך, אם באה מחמת טענה, [בעינא חוטרא לידה: [רוצה ילדים] שיהיו לה למשען בעת זקנתה. ומרא לקבורה, שיקברוה לאחר מותה.] יוציא מיד.
דעה ב': לדעת הרא"ש הובאו דבריו בבית שמואל, האיש אינו חייב להוציא, כי גם באופן הזה, בתוך עשר שנים חוששים שנתנה עיניה באחר.

טוען הבעל ברי שהתקלה ממנה, כגון שמתקשה ופולטת הזרע, וטרם עברו עשר שנים האם נאמן?

כשהבעל טוען ברי שהתקלה ממנה, כגון שמתקשה ופולטת הזרע, ולא עברו עשר שנים:
דעה א': לדעת הרי"ף אינו נאמן לטעון בתוך עשר שהבעיה אצלה, שאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתם, שכל הרוצה לגרש את אשתו יטען כן.

דעה ב': ואילו לדעת הרא"ש אם טוען ברי שהתקלה בא ממנה, כגון שפולטת הזרע, והיא מכחישה, אפילו בתוך עשר שנים הבעל נאמן ומקבלים את דבריו.