אישה התובעת גירושין בטענה שאין לבעלה גבורת אנשים, והבעל מכחישה האם נאמנת, ומה הדין בזמן הזה?
כאשר האישה טוענת שאין לבעלה "גבורת אנשים" לבא עליה, ומבקשת גט, והוא מכחישה:
דעה א': לדעת השולחן ערוך בשם יש אומרים על פי דברי התוספות, האישה נאמנת וכופים על הבעל להוציא מיד. ומוסיף הרמ"א שאפילו לא שהתה עשר שנים והטעם כתב בבית שמואל באות י"ח שמפני שבכל מקרה שהבעל יודע אם היא משקרת, אין מעיזה להכחישו, ומשום הכי נאמנת אפילו בתוך עשר שנים, ולא חוששים שנתנה עיניה באחר, ודווקא שאומר כן בפניו, ואין צורך בטענת "בעינא חוטרא לידי", כיוון שגם אינו יכול לקיים מצות עונה. אמנם אם היא תובעת כתובה אז אין את החזקה שאינה מעיזה בפניו, וחוששים שנתנה עיניה באחר ואינה נאמנת.
דעה ב': לדעת הפתחי תשובה בשם הספר גבורת אנשים, ניתן לכפות רק כשבאה בטענת "בעינא חוטרא לידה" היינו שרוצה ילדים לעת זקנתה. וכשלא באה בטענה שאין לו גבורת אנשים, אך חייב להוציאה אך לא כופים על כך.
בזמנינו שיש נשים חצופות להעיז פניהם בפני בעליהם, האם החזקה שאישה אינה מעיזה פניה, מתקיים?
דעה א': לדעת מהר"ם, הריצב"א וכן פסק הרמ"א, כיוון שיש נשים חצופות, הכלל "שאינה מעיזה פניה בפני בעלה" מתקיים רק כשיש רגליים לדבר שדוברת אמת. ומבאר הפתחי תשובה את דעתם שכיוון שמדינא דגמרא נאמנת, יש להקל בכל מקרה שיש קצת רגליים לדבר.
דעה ב': לדעת הפתחי תשובה בספר הספר גבורת אנשים, כיוון שבכל אופן לשיטתנו, לא כופים אלא רק אומרים לו שחייב להוציא, ומצינו שגדולי הפוסקים דנו על פי חזקה זו, יש לדון כן אף בזמנינו, כל עוד האישה מוחלת על כתובתה.
ומוסיף הפתחי תשובה בשם הנודע ביהודה שעדיף קודם ללכת לרופאים, ואפילו בבעל זקן, ולא למהר ולהתגרש.
טענה האישה שלא בפני הבעל שאין לו כח גברא, ונשמעו הדברים לבעל, או שחזרה וטענה בפניו האם נאמנת?
כתב הבאר היטב שבמקרה שטענה שלא בפניו ונשמעו הדברים לבעל, נחלקו הפוסקים אם נחשב כבפניו, או לא. ומוסיף לבאר הפתחי תשובה, שבמקרה שטענה שלא בפניו ואחר כך חזרה וטענה בפניו, נאמנת ולא אומרים שכעת היא עשויה להחזיק בשקר שלה.
טענה האישה שאין לאיש כח גברא, והאיש מכחיש, האם חייב האיש לשלם עיקר הכתובה, ומה הדין אם מודה?
דעה א': לדעת השולחן ערוך הבעל אינו נותן כתובתה כאשר טוענת האישה כנגדו שאין לו כח גברא, כי הבעל מכחיש. [באומרת גירשתני, והבעל מכחיש מבואר בסימן יז סעיף ב, שנאמנת כי אין האישה מעיזה פניה כנגד בעלה כשהוא יודע שהיא משקרת. אבל לעניין הכתובה נחלקו הדעות. לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך בסימן ק סעיף י נאמנת גם לעניין כתובה, לעומת זאת, ולדעת ההגהות מרדכי לעניין כתובה אינה נאמנת]
דעה ב': וכתב הבית שמואל שלדעת הש"ך צריך לתת כתובתה, כדעת הרמב"ם והשולחן ערוך בסימן ק סעיף י, באומרת גירשתני.
עוד מוסיף הבית שמואל שכאשר הבעל מודה שאין לו כח גברא אזי חייב בכתובה.
טענה האישה שאין לאיש כח גברא, והאיש מכחיש, האם חייב האיש לשלם תוספת כתובה?
דעה א': לדעת התוספות אינו חייב בתוספת כתובה, דהוי ככנסה לחופה ולא נבעלה, שהואיל ולא היה חיבת ביאה, הגמרא נשארה בתיקו. וכתב הבית שמואל שלפי זה אם האישה תפסה כנגד תוספת הכתובה אין מוציאים מידה, כי עכשיו עליו ההוכחה.
דעה ב': לדעת הרשב"א והרא"ש אינה זכאית לתוספת כתובה, משום שלא כתב לה תוספת, על דעת שתכריחנו לגרשה. וכתב הבית שמואל שלפי זה, אפילה תפסה, צריכה להחזיר לו, אולם שיטתם צריכה עיון, שהרי הוא ידע מראש שאין לו גבורת אנשים, ועל דעת כן נשאה.
אדם שיכול לשמש באופן חלקי, האם זכאית האישה לתוספת כתובה, כשתובעת גירושין בשל עילה זו?
כתב הבית שמואל שמי שיכול להתקשות ולהכניס עטרה, אבל אינו יכול למרק, נחלקו שם האם נחשב כחיבת ביאה ויש לה תוספת כתובה, או שמא לא שייך כאן חיבת ביאה ואינה זכאית לתוספת כתובה.
האם יש לאשה כתובה כאשר נאמנת מצד "חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה"?
דעה א': לדעת הרא"ש וכן פסק השולחן ערוך, כאשר יש חזקה ש"אין אשה מעיזה פניה", אין חזקה זו מועילה להוציא ממון, לכן רק כשהבעל מודה לה יש לה כתובה.
דעה ב': לדעת הש"ך בספרו גבורת אנשים וכן דעת הגר"א רוב הראשונים סוברים שחזקה זו מועילה גם לעניין הכתובה, ורק מיעוט חולקים על כך.
ידוע שהבעל עקר, והאישה תובעת כתובתה, האם חייב לגרשה מייד ולתת כתובתה?
דעה א': לדעת התוספות והטור וכן פסק השולחן ערוך, כשהאישה באה מחמת טענה שרוצה ילדים לעת זקנתה, יש כאן עילה לגירושין, ולא חוששים שמא נתנה עיניה באחר כיוון שהוא עקר, ולכן הוא חייב בכתובתה כי המניעה הוא ממנו. וכתב הפתחי תשובה שכן ההלכה.
דעה ב': לדעת הרא"ש הובאו דבריו בבית שמואל, לעולם בתוך עשר שנים חוששים שמא נתנה עיניה באחר, ופטור מכתובה.
טוענת האישה שאין לאיש גבורת אנשים והוא מגרשה מרצונו, האם ישלם את הכתובה?
פוסק השולחן ערוך על פי הרא"ש שכאשר מגרשה מרצונו בלי כפייה, ייתן לה כתובה.
טוענת האישה שאין לאיש גבורת אנשים והוא מגרשה מרצונו, האם ישלם את תוספת הכתובה?
דעה א': לדעת הרשב"א והרא"ש חייב בתוספת כאשר מגרשה מרצונו, כי היא לא הכריחה אותו, אלא הוא גירש מרצונו.
דעה ב': לדעת התוספות פטור מתוספת, דהווי ככנסה לחופה ולא נבעלה, שלא הייתה כאן חיבת ביאה הגמרא נשארה בתיקו.
טוענת האישה שאין לאיש גבורת אנשים ותובעת כתובה, האם נאמנת לעניין חיוב בגירושין וכתובה?
פוסק השולחן ערוך במה דברים אמורים, כשאינה תובעת כתובה, אבל אם תובעת כתובה, אינה נאמנת, ואף להוציא אין כופין אותו. ומבאר בבאר היטב באות כ"ג שאפילו לא תבעה בפירוש, אלא רק רמזה, או שנראה לבית הדין שהיא מנסה להערים, שוב אינה נאמנת. ויש להסתפק אם טוענת שקר, כשתפסה מנכסי בעלה, ואין לה צורך בתביעת הכתובה.
כאשר לא יכול לקיים יחסים רק אם זו שנשא, האם צריך לגרש ולשלם כתובה, ומה הדין אם האישה אטומה?
כתב הרמא על פי הבית יוסף בשם האורחות חיים: ויש אומרים, דאף על פי שיכול לבעול אחרת, צריך ליתן לזאת הכתובה. כי הוא לא יכול לבוא עליה, ולכן היא יכולה לטעון: מסרתי עצמי לך, ומה אעשה לך יותר. ומבאר בפתחי תשובה על פי הספר גבורת אנשים, שאין הכוונה שהיא אטומה ואינה ראויה לביאה, שעל זה כבר נפסק בשולחן ערוך סימן קי"ז סעיף ב דאין לך מום גדול מזה, ופטור מלשלם כתובתה. אלא הכוונה כאן הוא שהאיש מתקשה קצת, ויכול לבעול אישה רגילה, אבל לא את האישה הזאת שרחמה צר, ואילו היה מתקשה הרבה, לא היה כאן בעיה, לכן צריך לשלם הכתובה.
כשהבעל צעיר וחלש או שנשא בתולה שרחמה צר, ואינו יכול להיות עמה, והיא תובעת גירושין האם ניתן לכפותו לגרש, או אותה להתפייס עמו ולגור איתו?
כתב הרמ"א על פי תשובת הריצב"א בסוף הלכות אישות, אם הבעל צעיר וחלש, והיא בתולה ורחמה צר, תולין בזה ואין כופין להוציא. עוד כתב הרמ"א על פי הרשב"א, המהרי"ק, והבית יוסף בשם ויש אומרים, שאפילו במקום שאין כופין אותו, מכל מקום אין כופין אותה להתפייס ולדור עמו, ואין דנין אותה כדין מורדת, אלא מאריכין הדבר, עד שיתפשרו, או עד שישהה עשר שנים ולא תלד. וכתב הפתחי תשובה בשם הספר גבורת אנשים לש"ך, שמשמע מלשונו שהוא הדין גם כשתובעת כתובתה. אולם, הדברים כאן מתייחסים לדעה, שבימינו שיש נשים חצופות וטוענות שקר, הבעל אינו צריך להוציאה. ובמקרה כזה, שהבעל אינו מחויב להוציאה, גם היא אינה חייבת לדור עמו, ולא תיחשב בכך למורדת. אבל בתובעת כתובה, כלל אינה נאמנת, ואם אחר כך היא אינה רוצה לדור עמו, דינה כמורדת.
קידש אישה שהיא אסורה עליו ואסורה גם לאיש אחר, האם ניתן לכפותו להוציא?
כתב הרמא על פי דברי הרא"ש שכאשר קידש אישה שאסורה להינשא לו ולאחר, [כגון קידש אחת משתי אחיות, ולא פירש איזה מהן קידש, וכעת שתיהן אסורות לאחרים.] כופין אותו להוציא. ומוסיף הבית שמואל שצריך להוציאה גם אם היא לא באה בטענה ד"בעינא חוטרא לידה". ובפתחי תשובה כתב בשם הספר גבורת אנשים לש"ך, שלמעשה אין כופים עליו לגרשה אלא כשהיא באה מחמת טענה שרוצה בילדים.
טוענת שבעלה לא משמש עמה האם נאמנת?
כתב הרמ"א כאשר האישה טוענת שבעלה אינו שוכב עמה, ואינו בא עליה, דינה כדין טוענת שאין לו גבורת אנשים כמבואר בריש הסעיף בדברי השולחן ערוך שמחייבים אותו לתת גט ולדעת הפתחי תשובה בשם הספר גבורת אנשים לש"ך רק כאשר באה גם בטענת שרוצה ילדים. ומבאר בפתחי תשובה בשם הספר גבורת אנשים לש"ך, שצריך להעמיד את דברי הרמ"א באופן שהאישה טוענת שהוא אינו יכול לשמש בפועל, או אינו בקי בזה, ולא שהוא מורד בה, אחרת היא אינה נאמנת. כי בטוענת שהוא מורד מתשמיש, הוא יכול לשנות דרכו בכל עת שירצה ולחזור בו ממרידתו, ולא יצטרך לגרשה, ולכן לא יחול הכלל, ש"אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה", ואינה נאמנת. אבל בטוענת שהוא אינו יכול לבוא עליה, שאין לו פתרון אחר מלבד גירושין, יחול הכלל ש"אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה", בדבר שהוא יודע, ולכן האישה נאמנת.
