^{לוותה האישה לצורך מזונות האם זה מחייב את האיש?}

^{(שולחן ערוך אבן העזר סימן ע סעיף ח)}

^{מאת הרב שלמה לוי טוען רבני ומגשר כל הזכויות שמורות ©}

^{בעריכה מחודשת מאת דוד עשור טוען רבני ומגשר משפטי.}

^{לוותה האישה למזונות שלא בעדים האם זה מחייב את האיש, והאם צריכה ולנמק לשם מה לווה?}

^{פוסק השולחן ערוך, אם לוותה האישה ואכלה, חייב בעלה לשלם . ומבאר בחלקת מחוקק באות כ"ו שזה דווקא כשלוותה בעדים, אפילו אם לוותה סתם מבלי לנמק, כל עוד היא טוענת עכשיו שלוותה לצורך מזונותיה ובעלה מודה שלא השאיר לה מזונות.}

^{לוותה האישה לצורך מזונות ממי המלווה גובה?}

^{דעה א': עיקר החיוב הוא על הבעל, ולכן המלווה גובה ישירות ממנו, ורק כשאינו יכול לגבות מהבעל, גובה מהאישה כיוון שגם היא משועבדת (רא"ה).}

^{דעה ב': עיקר הגבייה מהאישה, לכן המלווה תובע את האישה והאישה תובעת את בעלה. אולם, אם אין האישה כאן, תובע לבעל כן כתבו, רש"י, הר"ן, הנימוקי יוסף, המרדכי, וכן פסק הרמ"א. ומבאר בחלקת מחוקק באות כ"ג שיכול המלווה לגבות ישרות מהבעל מדין שעבודא דרב נתן. [היינו: שאם ראובן הלווה לשמעון ושמעון הלווה ללוי, הרי שלוי משועבד לראובן מדין שעבודא דרב נתן.]}

^{לוותה האישה למזונות, ולאחר מכאן מחלה לבעלה על החוב, האם יכול המלווה לגבות מהבעל?}

^{כתב הרמ"א, שאם האישה מחלה לבעלה על חוב המזונות לאחר שלוותה, אין למלווה כלום (מרדכי). והקשה בחלקת מחוקק באות כ"ז כיצד יכולה האישה למחול הרי מדין שיעבודא דרב נתן האישה אינה יכולה למחול, שהרי הבעל משועבד לחוב?}

^{הסבר א': מדובר שמחלה כשהייתה עדיין כאן והיו לה נכסים משלה, שאז אין דין שיעבודא דרב נתן. ורק אחר כך הלכה (בית שמואל באות כ"ג).}

^{הסבר ב': גם כשיש לאשה נכסים יש שיעבודא דרב נתן ואי אפשר למחול, אלא שכאן מחלה לבעלה עוד לפני שלוותה (ש"ך בסימן פו סעיף יב).}

^{הסבר ג': בדעת המרדכי, יש ליישב שהוא סובר כדעות שאפשר למחול גם בשיעבודא דרב נתן, והרש"ך אף פסק שאפשר לומר קים ליה כדעות אלו (בית שמואל).}

^{הסבר ד': המרדכי מסתפק אם הלכה כרב נתן, ודבריו כאן נאמרו על הצד שלא קיימא לן כרב נתן (חלקת מחוקק באות כ"ז).}

^{פסקו לה בית הדין מזונות וצוו לאחד לפרנסה ולגבות מנכסי בעלה, ומת הבעל, האם יכול המלווה לתבוע את האישה, ומה הדין אם אמרו בית הדין לאדם סתם להלוות לה?}

^{כתב הרמ"א, פסקו לה בית הדין מזונות, וצוו לאחד לפרנסה ולגבות מנכסי בעלה, ומת הבעל, אין לו עליה כלום. ביאור הגרא באות ל"ב כתב שהטעם הוא משום שעיקר שעבודו הוא על הבעל. אבל אם אמרו סתם להלוות לה, אם מת הבעל או שאין לו איך לשלם, המלווה יכול לגבות ממנה, אם נפל לה ירושה ממקום אחר ויכולה לשלם משל עצמה (רשב"א, בית יוסף, וכן פסק הרמ"א).}

^{הלך בעלה ולא השאיר מזונות, מה הדין כשאדם אחר מפרנסה מעצמו, ומה הדין בפודה את אשת חברו מהשבי והוציא על כך הוצאות, האם חייב הבעל לשלום לו?}

^{דעה א': אם הוא מפרש שנותן לה מחמת מזונות שבעלה חייב לה, איבד מעותיו. אולם, אם נותן לאשה סתם מבלי לפרש מדוע, יכול לגבות מה שנתן (רשב"א), מהבעל ולא מהאישה (ריב"ש), כי הוא אינו נחשב כמלווה, אלא כ"יורד לשדה חבירו שלא ברשות והשביח שדהו".}

^{דעה ב': המפרנסה איבד מעותיו כן כתבו הגאונים, והר"ן, וכן פסק השולחן ערוך. והסביר בבית שמואל באות כ"ו שהטעם לכך שאינו דומה "ליורד לנכסי חבירו שלא ברשות והשביח שדהו" שצריך לשלם שווי התועלת, אלא דומה ל"מבריח ארי מנכסי חבירו", שאינו מביא לחברו שום תועלת, אלא רק מסלק ממנו נזק, ופטור מלשלם על כך. ובפתח תשובה באות ט כתב, שבדומה לדין זה, גם הפודה אשת חבירו מן השבי, בעלה אינו חייב לשלם לו.}

^{הלך בעלה ולא השאיר לה מזנות ופרנסה אביה, האם דינו שונה משאר אדם שפרנסה מדעת עצמו?}

^{כתב הרמ"א, שאין חילוק בין אם אביה מפרנסה, או אדם אחר. ומבאר החלקת מחוקק באות כ"ט שבירושלמי נחלקו האם בניגוד לאדם אחר, האב המפרנס את בתו גובה מהבעל, וכיוון דאיכא פלוגתא, מספיקא לא מפקינן ממונא (מרדכי, ר"ן).}

^{לקחו מנכסי הבעל ופרנסו את אשתו האם חייבם לשלם לו על כך?}

^{כתב החלקת מחוקקת באות ל, שדווקא אם פרנסה אדם או אביה מדעת עצמו ומשל עצמו פטור הבעל משלם, אך אם לקחו מנכסי הבעל ופרנסו את אשתו, מבלי להודיעו תחלה, פטורים מלשלם.}

^{אדם שחייב לבעל כסף ופרנס את האישה מחוב זה, האם חייב להחזיר לאיש את החוב?}

^{כתב הרמ"א, מיהו אם היו חייבים לבעל, מנכין להם מהחוב (מרדכי). ומבאר בבית שמואל באות כ"ז שהטעם הוא כי כאן כוונתו היה לזונה מהמעות שחייבים לבעל, ורק כשפירנס משלו אמרינן שהניח מעותיו על קרן הצבי. ובפתח תשובה באות י כתב שמשמע שאפילו לא הגיע זמן פירעון החוב, וצריך עיון.}

^{עמד אביה ופרנס בתו עם חתנו, האם החתן חייב לשלם עבור מזונותיו?}

^{דעה א': הרמ"א פסק שחייב החתן חייב לשלם (תרומת הדשן), ומבאר בבית שמואל באות כ"ח שהטעם הוא כדין "האומר לחבירו אכול עמי", דחייב לשלם לו, וכדין האומר שבור את הכד שלי, שצריך לשלם לו, ודוחק לחלק בין אומר אכול עמי לזן אותו בשתיקה.}

^{דעה ב': התשב"ץ והרמ"א כתבו (בחושן משפט בסימן שסג) שהאומר "דור בחצרי", אינו צריך לשלם עבור השכירות.}

^{לדינא א: זו מחלוקת, ומכיוון דהוי ספיקא דדינא, אין מוציאים מן המוחזק, והחתן פטור מלשלם (בית חדש, והש"ך).}

^{לדינא ב: זו מחלוקת, אך העיקר להלכה שחייב, לכן החתן צריך לשלם (בית שמואל באות כ"ח).}

^{לדינא ג: דנים כל מקרה לגופו לפי אומדנא, אם מסתמא כוונתו הייתה לחינם או לשכר (חוות יאיר).}

^{עמד אביה ופרנס בתו עם חתנו, האם החתן חייב לשלם עבור מזונות אשתו?}

^{דעה א': כתב הרמ"א שהבעל פטור מלשלם עבור המזונות שהאב נתן לאשתו (תרומת הדשן).}

^{דעה ב': מסתפק, שמא יש לחלק בין פרנס ביתו, לפרנס שניהם (חלקת מחוקק באות ל"א). החלקת מחוקק מסתפק, האם כוונת תרומת הדשן על פיו פסק הרמ"א, שדווקא על פי דעת רבנו תם יש לחלק בין מזונות החתן שחייב לשלם, למזונות אשתו שפטור מלשלם, ולפי זה קשה מדוע פסק הרמ"א על פי תרומת הדשן, שהרי לא קיימא לן כרבנו תם. או שכוונתו שלפי רבנו תם אין לפטור את הבעל ממזונות אשתו, ותרומת הדשן כאן סובר כדעת הפוסקים החולקים על רבנו תם.}

^{סברת הצדדים לחלק: לדעת רבנו הבעל טוען שאם הוא היה מזין אותה ולא אחר, היא הייתה מצטמצמת, ולכן הוא פטור מלשלם עבור המזונות. אולם, כשאביה יכול לזונה וודאי שלא תצטמצם ולכן כלפי אביה טענתו אינה טענה. לעומת זאת, סברת החולקים (לפי סברת הירושלמי) הוא, שהבעל טוען שאם לא היו מזינים אותה, הוא היה מפייסה, ולכן הוא פטור. אולם, כשאביה יכול לזונה וודאי שלא תתפייס, ולכן כלפי אביה טענתו אינה טענה.}

^{מכרה נכסיה ופרנסה את עצמה, האם יכולה לתבוע את בעלה על כך, והאם יש חילוק בין בת מלאכה לשאינה בת מלאכה?}

^{מכרה נכסיה ופרנסה את עצמה, אינה יכולה לתבוע את בעלה, אולם מעשה ידיה שלה. (כן כתבו הרמב"ן, והר"ן, וכן פסק הרמ"א). באיזה אופן מדובר?}

^{דעה א': מדובר דווקא באשה בת מלאכה, שאם הייתה מצטמצמת לא הייתה צריכה למכור מנכסיה. אולם, אם מעשה ידיה אינם מספיקים, או שאינה בת מלאכה, אינה מפסידה, ויכולה לתבוע את בעלה על ההפרשים (חלקת מחוקק באות ל"ב).}

^{דעה ב': אם מכרה נכסיה מסתמא מחלה לבעלה, כי דרכן של נשים לגלגל עם בעליהן (רמב"ן), והוא הדין גם כשאינה בת מלאכה, אלא אם אמרה בפני עדים שאינה מוחלת (בית שמואל באות כ"ט). והר"ן מסתפק בדברי הרמב"ן.}