האם ניתן לכפות גט במקרה בו נאמר "יוציא" או שמא כפיית גט, היא רק במקרים בהם נאמר מפורש שניתן לכפות לגרש?
פוסק השולחן ערוך על פי הרי"ף והרמב"ם: כל אלו שאמרו להוציא, כופין אפילו בשוטים ויש אומרים שכל מי שלא נאמר בו בגמרא בפירוש כופין להוציא, אלא "יוציא" בלבד (כגון המורד באשתו, והמדיר), אין כופין בשוטים, אלא אומרים לו: חכמים חייבוך להוציא. ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין. וכתב הרמ"א על פי הרא"ש והטור, כיוון דאיכא פלוגתא דרבוותא, ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים, שלא יהא הגט מעושה. אבל אם יש לו אישה בעבירה לכולי עלמא כופים אותו בשוטים לגרשה.
סיכום דיני כפייה במקרים שנאמר במשנה "יוציא":
דעה א': לדעת הירושלמי, רבנו חננאל, רמ"א, רא"ש, והשולחן ערוך כדעת יש אומרים. לא כופים, אולם כשמונע ממנה גם מזונות וגם תשמיש כופים כמבואר ברבנו חננאל, ורא"ש במסכת יבמות דף סד עמוד א. וראו לעיל דעה ג' בסעיף ג', שלדעת גבורת ארי, העיקר לדינא כדעת רבנו חננאל, שיש לכוף רק כשמונע ממנה כל ענייני אישות גם מזונות וגם תשמיש, אך למעשה יש לחוש לסוברים שאף בכך אין לכוף כמבואר בדעה א' בסעיף ג'.
דעה ב': לדעת הרי"ף, ברמב"ם, והשולחן ערוך בסתם כופים.
במקום שאין כופים את האיש לגרש, האם ניתן לנדותו ומדוע, והאם ניתן להחיל עליו הרחקות דרבנו תם, או אמצעיים אחרים כדי שיסכים לתת את הגט?
כתב הרמ"א על פי המרדכי, שכל מקום שאין כופים בשוטים, גם אין מנדים אותו. ומבאר בביאור הגר"א שהטעם שאין מנדים אותו הוא משום שנידוי חמור ממכות, והווי גט מעושה. ומכל מקום כתב בשערי דורא בשם רבנו תם והמהרי"ק והביאם הרמ"א, שיכולים לגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה, או לישא וליתן עמו, או למול בניו, או לקברם עד שיגרש. ולמעשה אלו הם הרחקות דרבנו תם. אולם, כתב המהר"י בן לב שכיום שההרחקות חשובים כנידוי, אין לעשות שום הרחקה, אלא רק לומר לו שמותר לקרותו עבריין. ובגבורת ארי כתב שטוב להחמיר כדבריו. עוד כתב הרמ"א בשם הריב"ש שבכל חומרא שירצו בית הדין יכולים להחמיר בהאי גוונא, ומלבד שלא ינדו אותו. ומבאר בביאור הגר"א שהטעם לכך הוא, כי מכל הגזירות האחרות הוא יכול להינצל, על ידי הליכתו לעיר אחרת, והם אינם פגיעות שבגופו, וגוזרים אותם עליו מפני שעבר על דברי חכמים. ורק כשעושים מעשה בגופו - מכות או נידוי, נחשב כגט מעושה.
מה ההבדל בין נידוי שנאסר כאמצעי כפייה, לבין הרחקות דרבנו תם שהתירם הרמ"א?
בנידוי, הענישה היא בגוף האדם שאסור לו להסתפר או לכבס את בגדיו כמו בדיני אבל. לעומת זאת, הרחקות דרבינו תם, פונות אל הציבור ולא אל הבעל, ועיקרן הוא בהימנעות של הציבור מלעשות טובה עם האדם, על ידי התרחקותם ממנו.
אדם שאינו מקיים מצוות עונה האם ניתן לנדותו?
כתב הרמ"א בשם הריב"ש שמי שאינו מקיים עונה, יכולים לנדותו ולהחרימו שיקיים עונה, או שיגרש, כי אין זה כפייה, רק לקיים עונתו, וכן כל כיוצא בזה. ומקשה בפתחי תשובה שהריב"ש לשיטתו, שאין כופים על מי שמורד מתשמיש, ולכן כתב שמנדים אותו, אבל הרמ"א סובר שכופים אפילו בשוטים, ויש לתמוה מדוע כאן אימץ את דעתו.
גירש בגט כשר ויצא עליו קצת לעז, האם ניתן לחייבו לתת גט אחר?
כתב הרמ"א שמי שגירש אשתו בגט כשר, ויצא קצת לעז על הגט, מותר לכופו לתת גט אחר.
כשיש מחלוקת בהלכה האם ניתן לכפות גט או לא, מה הדין לעניין כפיית גט, ומה הדין לעניין הנדוניא ותוספת הכתובה?
כתב הרמא על פי המרדכי בריש פרק המדיר, שבכל מקום שיש מחלוקת אם כופים או לא, אף על גב שאין כופים לגרש, מכל מקום כופים אותו ליתן כתובה והנדוניא מיד. ומבאר בביאור הגרא שהטעם הוא, כי מן הדין הוא חייב לגרשה, ועל אף שאי אפשר לכפות עליו לתת גט, אפשר לכפות אותו לשלם חובו. וכתב הבית שמואל באות ל"ה שאינו חייב בתוספת כתובה. מלבד אם שהה עמה עשר שנים ולא ילדה, שכופים אותו לגרשה כדי שיקיים מצות פריה ורביה, שאז יש לה תוספת כתובה. לעומת זאת, אם האישה היא זו שתובעת גט, בטענה שאינה ראויה להיבנות ממנו, היא אינה זכאית לתוספת כתובה, כמבואר לעיל בסימן קנד סעיף ו.
