^{טוען האיש השארתי מזונות לפני שהלכתי והאישה מכחישה עם מי הדין?}

^{(שולחן ערוך אבן העזר סימן ע סעיף י)}

^{מאת הרב שלמה לוי טוען רבני ומגשר כל הזכויות שמורות ©}

^{בעריכה מחודשת מאת דוד עשור טוען רבני ומגשר משפטי.}

^{טוען האיש השארתי מזונות לפני שהלכתי או שטוען שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך, והאישה מכחישה איזה שבועה צריכה להישבע ומדוע?}

^{פוסק השולחן ערוך, שכאשר בית הדין פסקו לה מזונות, ונמכרו נכסי [קרקעות] הבעל, או על ידי בית הדין, או על ידה. ובא הבעל ואומר הנחתי לה מזונות, הרי זו נשבעת בנקיטת חפץ שבועת המשנה, שלא הניח לה מזונות, ופטורה מלשלם. ואינה יכולה להיפתר בשבועת היסת משום שקרקע בחזקת בעליה עומדת. לכן גם לאחר המכירה, הבעל נחשב כמוחזק, והאישה כמי שמוציאה מידו. החלקת מחוקק באות ל"ה כתב שהוא הדין טוען שאמר לה "צאי מעשה ידיך במזונותיך" והיא שתקה וכעת מכחישה ששתקה.}

^{אישה שלא תבעה בבית הדין מזונות, אלא מעצמה מכרה מטלטלין של בעלה, ואומרת למזונות מכרתי, והוא אומר הנחתי לך מזונותיך, איזה שבועה צריכה להישבע ומדוע?}

^{פוסק השולחן ערוך, אישה שלא תבעה בבית הדין מזונות, אלא מעצמה מכרה מטלטלין של בעלה, ואומרת למזונות מכרתי, והוא אומר הנחתי לך מזונותיך, נשבעת שבועת היסת שלא הניח, ונפטרת:}

^{דעה א: נשבעת רק שבועת היסת, ואינה צריכה להישבע בנקיטת חפץ, משום שכופרת בכל (בית שמואל באות  ל"א).}

^{דעה ב: נשבעת שבועת היסת, במיגו שיכלה להכחיש ולומר שלא מכרה כלום, שאז הייתה חייבת רק בשבועת היסת (מגיד משנה). אולם, אם ידוע שמכרה, כגון שנמכר על ידי בית הדין, שאינה יכולה להכחיש ולכן אין לה "מיגו", צריכה להישבע בנקיטת חפץ (בית שמואל באות ל"א).}

^{דעה ג: נחלקו הפוסקים בדעת הרא"ש ורש"י:}

^{דעה ג1: לדעת הרא"ש, לא רק שבית הדין מחשבים במעשה ידיה כאמור לעיל בסעיף ה, אלא אפילו מכרה האישה מנכסיו, הבעל נאמן בשבועה להוציא מידה אם יש לה מעות משלה. (חלקת מחוקק באות כ"ב).}

^{דעה ג2: מכרה האישה מנכסי הבעל, אפילו לדעת הרא"ש, נשבעת שלא הניח מעות, ואין מוציאין מידה. דהיינו, הרא"ש והרמב"ם נחלקו האם מחשבים במעשה ידיה אבל במכרה הרא"ש מודה לרמב"ם שאין מוציאין מידה. (בית שמואל באות י"ח)}

^{אומרת האישה לוויתי מזה והתפרנסתי, והאיש אומר הנחתי לה מזונותיך, האם חייב להישבע ואיזה שבועה ומדוע?}

^{פוסק השולחן ערוך, שכאשר אומרת האישה לוויתי מזה ונתפרנסתי מכך, והוא אומר הנחתי לה מזונותיך, נשבע שבועת היסת שהניח לה ונפטר, ויישאר החוב עליה (רמב"ם). ובבית שמואל באות ל"א כתב שהטעם שהבעל חייב רק בשבועת היסת כי הוא כופר בהכל.}

^{האם נאמן האיש לומר שהניח לה מזונות לעתיד ומדוע?}

^{ברמ"א כתב שהאיש אינו נאמן לומר שנתן לה על העתיד (הר"ן ריש פרק אלמנה ניזונית). וכתב בחלקת מחוקק באות ל"ח שהטעם הוא משום שאין אדם נאמן לומר "פרעתי תוך זמני".}

^{טען ואמר, היה לה להוציא מעשה ידיה במזונותיה, מתי טענתו תתקבל, ומתי טענתו לא תתקבל ומדוע, באר מהו החילוק בין דברים גדולים לדברים קטנים?}

^{כתב הרמ"א, שכאשר טוען האיש שהיה לה להוציא מעשה ידיה במזונותיה ולא ללוות, אם לוותה בלא בית הדין, והיא בעלת מלאכה, שמעשה ידיה מספיקין לה לדברים גדולים, אף על פי שאינן מספיקין לדברים קטנים, טענתו טענה. אבל אם פסקו לה בית הדין, צריכין שיספיקו מעשה ידיה לכל דבר (טור). ובמאר בבית שמואל באות ל"ג, שהטעם הוא משום שקודם שטורחת להגיע לבית הדין היא דוחקת את עצמה ומצטמצמת. אולם, כשלוותה על פי בית הדין הבעל יכול לטעון כן רק אם מעשה ידיה מספיקים גם לדברים קטנים, כי בכך שטרחה ובאה לבית הדין, גילתה דעתה שאינה רוצה לדחוק את עצמה. ונחלקו הדעות האם טוענים זאת לאיש והאם הבעל נאמן נגד דברי האישה:}

^{דעה א': לוותה שלא על פי בית הדין, טוענים עבורו שיכלה להצטמצם ולהסתפק במעשה ידיה, אך אם בית הדין פסקו לה, אין טוענים עבורו (תוספות).}

^{דעה ב': לוותה שלא על פי בית הדין, אין טוענים עבורו, אך הוא יכול לטעון כן (רא"ש). לוותה על פי בית הדין, נחלקו בהמשך הבית שמואל ורמ"א, האם לדעת הרא"ש יכול לטעון כנגדה.}

^{דעה ג': לוותה, הבעל אינו יכול לטעון כנגדה, אפילו לוותה שלא על פי בית הדין, ואף על פי שיכלה להסתפק במעשה ידיה, אם לא עשתה, הבעל הפסיד (כך כתבו הרמב"ן, הר"ן, והביאם החלקת מחוקק באות כ"ב).}

^{דעה ד': נאמן לטעון שבשעה שיצא אמר לה "צאי מעשה ידייך במזונותייך", ונתרצתה (רמב"ם).}