אדם שאינו רוצה לפרנס את אשתו, האם ניתן לכפותו לגרשה, ומה הדין אם אינו רוצה לשמש עמה?
האומר איני זן ואיני מפרנס, ומי שאינו רוצה לשמש, בגמרא במסכת כתובות דף ע"ז עמוד א, ישנה על כך מחלוקת: לדעת שמואל כופים אותו לזון אותה. ואילו לדעת רב, כופין עליו לגרשה, כי אי אפשר להסתפק בכפיית מזונות, ש"אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת". להלכה למעשה הובאו כמה דעות, להלן הסיכום בקצרה:
דעה א': לדעת הרי"ף רבנו חננאל וכן פסק השולחן ערוך, כופים את הבעל לזון את אשתו, כדעת שמואל. וכשאי אפשר, כגון שאין לו במה להתפרנס, ואינו רוצה להשתכר ולזון, אם היא רוצה להתגרש, ומבאר הבית שמואל באות ו, שאפילו אם היא קיבלה עליה שלא יזון וכעת רוצה שיזון. כופים אותו להוציא מיד, וליתן כתובה. עוד פסק השולחן ערוך שהוא הדין במי שאינו רוצה לשמשה. ומבור הבית שמואל שבעובר על עונתה ואינו משמש, הבעל גם נחשב כמורד, ראה לעיל סימן עז סעיף א דיני מורד. שם ונחלקו הדעות האם יש דין מורד במזונות, ולפי רוב הדעות אין דין מורד במזונות.
דעה ב': לדעת בעל הלכות גדולות והרא"ש כופים את הבעל לגרש, כדעת רב. כי האישה בושה לבוא כל פעם לבית הדין, ואם לא נכפה לגרש, תמות ברעב.
דעה ג': לדעת רבינו חננאל והרא"ש ביבמות, אין כופים את הבעל לגרש, כדעת שמואל. אלא רק אם בנוסף על כך מורד גם מתשמיש, ומכל מקום למעשה יש לחוש לדעת האומרים שאף כשמורד בשניהם מזונות ותשמיש, אין לכפות כמבואר בגבורת ארי.
לדינא: כתב הבית שמואל על פי הריב"ש והרמ"א, שאפשר לכפותו בשוטים שיזון אותה, וישמש עמה, או שייתן לה גט, ואין זה נקרא כפייה על הגט. כי יש לו בחירה והוא יכול לבחור לזון אותה, או לשמש עמה, ואז לא יאלץ לגרשה.
ברח מאשתו ואינו שולח מזונות, וגם לא רוצה להתקרב אליה, האם ניתן לכפותו בגירושין?
כתב הבאר היטב בשם מהר"מ מטראני, מי שבורח מאשתו כמה שנים ואינו רוצה לשלוח לה מזונות ולא להתקרב אליה, אין לך מורד גדול מזה, וכופים אותו לגרשה.
אין לו מהיכן לפרנס, האם ניתן לכפותו בגירושין ומה הדין שאינו רוצה להשתכר?
כתב הפתחי תשובה שמי שאין לו כדי לזון את אשתו, הרמב"ם והשולחן ערוך פסקו לעיל בסימן ע סעיף ג, שכופין אותו להוציא, ואילו הרמ"א מביא את דעת רבנו תם, שלא כופין להוציא. וכתבו החתם סופר והבית מאיר, שכאשר יכול להשתכר ואינו רוצה, לכולי עלמא כופין. ורק שנחלקו האם כופים אותו על מזונות, או שכופים עליו לגרשה. ולכן כאן שעוסקים במקרה שאינו רוצה להשתכר, הרמ"א אינו משיג על השולחן ערוך.
אישה שלא רוצה לגור עם בעלה, בגלל שאינו מפרנס אותה, האם יש לה דין מורדת?
כתב הפתחי תשובה, שבדומה למי שיש לו ריח רע, גם במי שמונע מזונות מאשתו, אם היא אינה רוצה לדור עמו, אינה נחשבת כמורדת, כי היא יכולה לומר קים לי כדעת הרא"ש. אולם, לדעת הבית מאיר היא אינה יכולה לטעון כן, כי בעלה הוא המוחזק, ולכן היא אינה יכולה להיתלות בדעה הנוחה לה. ואם הוא עשיר וזן אותה בפחות מהראוי, לכולי עלמא רק כופים אותו על מזונות, ובמקרה כזה היא תיחשב למורדת. אולם, יש ליישב ולומר, שבכל מקרה היא אינה נחשבת כמורדת, כי היא אינה נוהגת כן כנקמה על העבר, או כדי לצערו, אלא כדי שבעלה יזון אותה כראוי, ועביד איניש דינא לנפשיה.
אדם שרגיל לכעוס ולהוציא את אשתו מביתו האם ניתן לחייבו לגרשה ומדוע?
כתב הרמא על פי הרשב"א וכן איש שרגיל לכעוס ולהוציא את אשתו מביתו תמיד, כופים אותו להוציא, כי מתוך שמוציאה מביתו, הוא לפעמים אינו זנה, ופורש מתשמיש עמה, יותר מעונתה והוי כמורד במזונות ותשמיש.
לדינא:
דעה א': כתב הפתחי תשובה שדעת הש"ך בספרו גבורת אנשים, שכיוון שיש בזה מחלוקת, יש לחוש לדעה שחוששים לגט מעושה, ולכן אפילו אם הוא מונע ממנה כל ענייני אישות היינו מזונות ותשמיש, אין כופים בשוטים על הגט. אבל כופים אותו בשוטים שיפרנסה ויזון אותה, או ישמש אותה. ואם רוצה להינצל מכך, ייתן לה גט, ולכן אין כאן גט מעושה כי הברירה בידו.
דעה ב': כתב הפתחי תשובה שלהלכה לא פוסקים כדעת הש"ך, ואם מונע ממנה כל ענייני אישות כופים אותו לגרשה. וכך המנהג למעשה ועיין עוד בספר עין יצחק.
אדם שמכה את אשתו האם ניתן לחייבו לגרשה?
כתב הרמא איש המכה את אשתו, עבירה היא בידו כמכה חבירו. [וכתב בבאר היטב בשם המרי"ו שעונשו יותר ממכה חבירו, משום "שחייב בכבודה יותר מגופו... ודמעתה מצויה". עוד כתב שאם דודה של הבעל גרה בביתם, והיא מלבה את המחלוקת ביניהם, חייב להוציא את הדודה מהבית] ממשיך הרמא ואם רגיל הוא בכך, יש ביד בית הדין לייסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם לא ציית לדברי הבית הדין יש אומרים שכופים אותו להוציא, ובלבד שמתרים בו תחילה פעם אחת או שתים, כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם, ומעשה עובד כוכבים הוא. וכל זה כשהוא המתחיל, אבל אם מקללתו בחנם, או מזלזלת באביו ובאמו, והוכיחה בדברים ואינה משגחת עליו, יש אומרים דמותר, ויש אומרים דאפילו אישה רעה אסור להכותה.
כאשר ישנם מריבות בין הבעל לאישה ולא יודעים מיהו הגורם, האם הבעל נאמן לומר שהיא התחילה?
כתב הרמא על פי המרדכי ומוהר"ם שאם אינם יודעים מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות, ומושיבים ביניהם אחרים לראות בשל מי הרעה הזאת. ואם הוא מקללתו חינם, יוצאת בלא כתובה. ונראה לי דווקא ברגילה בכך, ואחר ההתראה (כמבואר לעיל בסימן קטו).
עזבה את הבית מחמת שבעלה הכה אותה, ולוותה לצורך מזונותיה ואכלה האם חייב בעלה לשלם?
כתב הרמא בשם המרדכי, שכאשר הלכה מביתו ולוותה ואכלה, אם יצאה בגלל שהכה אותה תמיד, חייב לשלם.
