האם אישה שעזבה את הבית זכאית לתבוע מזונות אישה?


האם אישה שעזבה את הבית זכאית לתבוע מזונות אישה?

(שולחן ערוך אבן העזר סימן ע סעיף יא)

מאת הרב שלמה לוי טוען רבני ומגשר כל הזכויות שמורות ©

בעריכה מחודשת מאת דוד עשור טוען רבני ומגשר משפטי.



האם אישה שעזבה את הבית זכאית לתבוע מזונות אישה, והאם זה תלוי בסיבת העזיבה?

פוסק השולחן ערוך, האישה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר, אם באה מחמת טענה שהם דרים בשכונה שיוציאו עליה שם רע וכיוצא בזה, ביררו, וטענתה נמצאת נכונה (חלקת מחוקק באות מ"ב). ותבעה מזונות, חייב לזונה במקומה החדש. [כל זה מוכח מכך שהיורשים חייבים לזון את האלמנה, רק אם היא עימם. אולם, אם יש לה טענה טובה, כגון שילדה, חייבים לזון אותה גם בבית אביה. וחובת ההוכחה עליה, וצריכה להביא עדים שאינה יכולה לדור עם בעלה ושהמניעה נובע ממנו (מרדכי, על פי הגמרא במסכת כתובות דף קג עמוד א)] אבל אם לא תבעה, מחלה על המזונות דלשעבר (ריטב"א). הוא הדין אם עזבה את ביתם בגלל קטטה עם בעלה, ולוותה למזונות והמניעה הוא ממנו (רמ"א), אבל אם המניעה היא ממנה, אין צריך לשלם דאין האיש חייב במזונות אשתו, אלא כשהיא עמו (רמ"א).



אישה שעזבה את בית בעלה, ואינה מורדת מחיי אישות, האם מפסידה מזונותיה? 

גם אם אינה מורדת מתשמיש, אלא אומרת שתבוא בזמן תשמיש, מכל מקום היא משועבדת כעת לדברים אחרים [מלאכות הבית], ומפסידה מזונותיה (חלקת מחוקק באות מ"ב).



עזבה את בית בעלה אך אין בעלה בעיר, האם מפסידה משום זה מזונות, והאם חייבת לעשות את מלאכות הבית, ומה הדין בחולה שעזבה את הבית ואינה עושה מלאכות?

כתב הרמ"א בשם תשובת הרשב"א שהובאה בבית יוסף, שכאשר האישה עזבה את בית בעלה, אם בעלה אינו בעיר, תמיד חייב במזונותיה, בין שגרה בביתו ובין שלא. אולם, אם אין לו כעת מי שיעשה עבורו את מלאכות הבית, אם היא חולה ואינה בת מלאכה, פשיטא שהוא חייב בכך. אולם, אם היא אינה חולה, מנכה לה ממזונותיה, כפי מה שצריך לשכור מי שיעשה לו המלאכות הקטנות שבבית. אולם, היא אינה מפסידה בגלל זה את מזונותיה, אלא רק כנגד מעשה ידיה, אם היא בת מלאכה. וכתב החלקת מחוקק באות מ"ד שגין זה רק לכתחילה, אבל אם לא עשתה מלאכה, ולוותה לצורך מזונותיה, לדעת הרמב"ם והרבה פוסקים משלם מה שלוותה, ואינו מנקה לה מה שלא עשתה מלאכה.



הכריז הבעל שלא ילווה לאישה אף אדם כסף למזונותיה, האם הכרזתו מועילה?

כתב הרמ"א בשם הרשב"א, שכאשר חייב האיש מזונות לאישה, והכריז שלא ילווה לה אף אדם, והוא בעיר ולא תבעתו בדין ולוותה, חייב הבעל לשלם, דלאו כל כמיניה. והוא דלא ספקה במעשה ידיה. אבל אם יכולה להסתפק במעשה ידיה, פטור. שהכרזתו הוא כאילו אמר, "צאי מעשה ידיך במזונותיך" (חלקת מחוקק באות מ"ה). וכיוון ששתקה בעת ההכרזה, בוודאי נתרצתה, ולשיטות הרא"ש לעיל בסעיף ה' הסובר שמחשבים על מעשה ידיה, ובלוותה הבעל נשבע ונפטר, אם ספקה, כלומר מעשה ידיה מספיקים לצרכי מזונותיה. אפילו ללא הכרזה, פטור, שהיה לה לצמצם ולא ללוות (בית שמואל שם).