נשא אישה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה האם חייב לגרשה, והאם יכול להמשיך להיות נשוי ולהיפגש איתה רק בפני עדים?
פוסק השולחן ערוך נשא אישה ושהתה עמו עשר שנים, ולא ילדה, יוציא וייתן כתובה, או יישא אישה נוספת הראויה לילד. ואם לא רצה כופין אותו עד שיוציא. ואם אמר איני בועלה, והריני שוכן עמה בפני עדים כדי שלא אתייחד עמה, בין שאמרה היא בין שאמר הוא, אין שומעין לו אלא יוציא ויישא אישה הראויה ללדת. וכתב הבית שמואל שמשמע שכופים אותו לשאת אישה אחרת, אפילו אם אשתו טוענת שאנו יורה כחץ. ובבית יוסף הובא שאם היו לו בנים ומתו מונה את העשר שנים משעה שמתו. הסעיף כאן עוסק בחובת הבעל להתגרש, כשבימינו לא נהגו לכוף על כך. וסעיף ו עוסק במקרים שהאישה דורשת להתגרש, שגם בימינו נהגו לכוף את הבעל, וכמבואר בפסק דין הראשון במבחן המסכם בעל פה לטוען רבני.
הוליד זרע בר קיימא בן או בת, אך עדיין לא קיים מצוות פריה ורביה?
כתב הרמא על פי הריב"ש שיש אומרים דכל זה שאמרנו שכופים אותו לגרשה בשהה עמה עשר שנים ולא ילדה זה דווקא כשלא הוליד כלל, אבל אם הוליד זרע של קיימא, אף על פי שעדיין לא קיים עדיין מצות פריה, אין כופים להוציא ולעיל בסימן א מבואר שבזמן הזה בכלל לא כופים להוציא כפי שכתב שם הריב"ש שאין מדקדקים בענייני זיווגים. ובבאר היטב כתב על פי הבית יוסף בשם הריב"ש שזה דווקא כשהיא ראויה להוליד אבל אם היא זקנה כופים להוציא.
נולדו לו בנים ומתו, ועבר יותר מעשר שנים שמתו, וביקש מהאישה לעלות לארץ ישראל וסירבה, וגם דורשת סכום מופקע כדי לקבל גט האם ניתן להתיר לו לשאת אישה נוספת?
כתב הפתחי תשובה בשם הנודע ביהודה, מעשה באיש שנולדו לו בנים ומתו, ועברו יותר מעשר שנים, וביקש מאשתו שיעלו יחדיו לארץ ישראל, ואולי יזכו שם לזרע של קיימא, והיא סירבה, וגם סירבה לקבל גט ללא תשלום מופקע, ופסק הנודע ביהודה שיכול לשאת אישה אחרת על פניה, בהיתר מאה רבנים.
הזקינה האישה ואינה ראויה להוליד, האם כופים את האיש לגרשה, ומה הם הטעמים להקל בדין זה?
דעה א': לדעת הבית שמואל באות כ"ד כופים עליו להוציא.
דעה ב': לדעת המעיל צדקה שהובא בפתחי תשובה, אין כופים עליו להוציא, וכל אנשי השם נהגו כן מעולם.
למעשה: כתב הרמ"א בשם הריב"ש שבסימן א, מבואר דבזמן הזה אין נוהגים לכוף כלל. ומבאר הבית שמואל שהאיסור במקומו עומד, וודאי ראוי לו לגרש את אשתו לאחר עשר שנים שלא ילדה, ואפילו בעל כורחה.
הבגדי כהונה: צירף כמה טעמים להקל לאיש ירא אלוקים, שלא יגרש את אשתו, אפילו שלא ילדה עשר שנים, במעשה שהובא לפניו. להלן סיכום הטעמים:
א. לחלק מהראשונים הדין לא חל בחוץ לארץ, כי הדין נסמך על נישואי אברהם אבינו להגר, לאחר עשר שנים בארץ כנען, והשנים בחוץ לארץ אינם נספרים.
ב. הזמן שהיה חולה אינו עולה מן המניין, גם אם שימש בהם, ראו להלן בסעיף יא.
ג. אדם אינו מחויב לבזבז יותר מחומש הונו, לקיום מצות עשה, וכאן הכתובה ותוספת כתובה מרובים יותר מחומש מנכסיו.
ד. הואיל והוא לומד תורה, ויתכן שלא תזדמן לו אשת חייל שיוכל להמשיך לשבת וללמוד, ויתבטל מלימוד תורה, לכן הוא יכול להתאחר אף לעולם, כדברי הרמב"ם ביחס לרווק כמבואר בסימן א סעיף ד, וקל וחומר בנשוי. ואף שלדעת הרא"ש אינו רשאי להתאחר לעולם, מכל מקום יתכן שהוא מודה במי שכבר נשוי עשר שנים, הואיל ויתכן מאוד שגם מהאישה האחרת הוא לא יצליח להיבנות.
האם נאמן האיש לומר שיודע בעצמו שאינו מוליד?
כתב הרמא בשם הנימוקי יוסף, שנאמן האיש לומר, שיודע בעצמו שאינו מוליד, ואין כופים אותו לישא אישה. ומבאר הבית שמואל שה כל עוד לא ידוע לנו שאומר כן, כתירוץ למרוד באשתו הנוכחית.
