"המקדש אשה סתם ונמצאו עליה אחד המומין הפוסלים בנשים המפורטים ברמב"ם, הלכות ביאת המקדש פרק ז הלכה א... הרי זו מקודשת מספק" וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך אבן העזר סימן ל"ט סעיף ה. ומפסידה כתובתה כמבואר בשולחן ערוך באבן העזר סימן קיז סעיף ד, וכופין עליה לקבל גט כמבואר בבית-שמואל באות כד; ובסימן קנד באות ב. ומכיוון שבקידושי ספק חרם רבינו גרשום אינו חל, יכול לגרשה בעל כרחה (ראו פד"ר חלק ט"ו עמודים 88-98). כל זה אם לא ידע, דאמרינן 'חזקה אין אדם מתפייס במומים' (כתובות דף ע"ה עמוד ב; חלקת-מחוקק שם), אבל אם ידע על המום, הרי התרצה (שולחן ערוך סימן קי"ז סעיפים ה עד י).
נחלקו הדעות מדוע צריכה גט: לדעת רבה ורב חסדא חכמים גזרו שצריכה גט, שמא יאמרו, 'אשת איש יוצאת בלא גט', כי לא עשו תנאי ולכן הבריות אינם יודעים שהיה מקח טעות. לדעת רבא, התנא במשנה הסתפק, האם כיוון שקידש ללא תנאי, סימן שהוא אינו מקפיד על מומים, או לא. לכן החמירו באיסורא וחייבו גט, והקילו בכתובה שהוא ממון (כתובות דף ע"ג עמוד ב). כאשר המום נולד לאחר הנישואין, נסתחפה שדהו (שולחן ערוך סימן קיז סעיף א), ואינו יכול לגרשה בעל כרחה, מלבד מומים גדולים שלא חל עליהם חרם דרבינו גרשום (ראו: שולחן ערוך אבן העזר סימן קיז סעיף יא; פד"ר חלק י"ד עמוד 9). דין נסתחפה שדהו נאמר רק באיש ולא באשה, "דהאשה קנין כספו של האיש, כמו עבדו, שורו וחמורו ותלויה במזלו" (תוס' רא"ש כתובות דף ב עמוד א; ראו עוד בשיטה-מקובצת כתובות דף ע"ז עמוד א דיבור המתחיל מתני). בספק אם המחלה פרצה לפני או אחרי הקידושין (לעניין גט, כתובה ומזונות), ראו תיק מס' 1129170/1.
להלכה: נמצא שככלל, הסתרת מום מהחתן לפני הנישואין, מהווה עילה לגירושין בלי כתובה.
ב. מום באיש וידעה האשה האם הוי עילת גירושין
אם היה מום באיש לפני הקידושין, 'סברה וקבלה' ואינו חייב לגרשה כמבואר במשנה כתובות דף ע"ז עמוד א, להלן: "המשנה הראשונה", ונחלקו אמוראים בגרסת המשנה "רב יהודה תני נולדו, חייא בר רב תני היו". במומים שנולדו לאחר הקידושין. להלכה נפסק שגם בנולדו אין כופין אותו. לדעת רבן שמעון בן גמליאל דין זה נאמר רק במומים קטנים, ולדעת חכמים גם במומין גדולים כגון: ניסמית עינו, נקטעה ידו או נשברה רגלו, אין כופין אותו, וכן הלכה. במשנה הבאה להלן: "המשנה השנייה" נאמר שבמומים חריגים – ריח הפה ומוכה שחין, האשה יכולה לכוף את הבעל לתת גט כשנולדו לאחר הקידושין, לפי "שהן מוסרחין וקשים מכולם כופין אותו להוציא", כך מבואר בתוספת רי"ד. אם היו כבר לפני הקידושין והתנה עמה שתנשא לו למרות מומו, נחלקו רבי מאיר וחכמים האם יכולה לומר: 'כסבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל', והלכה כחכמים שאינה יכולה לומר כן. במקרה שידעה ולא התנו ביניהם נחלקו הראשונים, והרמ"א בסימן קנד סעיף א פסק שאין כופין את הבעל לתת גט.
ג. מום באיש ולא ידעה האשה האם הוי עילת גירושין
האחרונים נחלקו בדין מום שהיה בבעל לפני הקידושין והאשה לא ידעה מכך. לדעת הבית-שמואל בסימן קנד באות ב'; וראו גם בשו"ת בית הלוי חלק ג סימן ג), כמו במום באשה, כך במום באיש שהאשה לא ידעה, כופין גט משום מקח טעות. כך עולה מלשון הגמרא "מאן דאמר נולדו כל-שכן היו דקסברה וקיבלה", משמע שאם לא ידעה ולא סברה וקיבלה, כופין. אם נאמר שגם אם לא ידעה אין כופין, הרי זה חידוש גדול יותר, והיה על הגמרא לפרשו. כך משמע גם באור-זרוע, בשיטה-מקובצת בשם ר"י מטראני ובנמוקי-יוסף, וראו פד"ר חלק ט"ו עמודים 88-98 בישוב מה שהקשו על שיטה זו מסוגיית הגמרא. ראו גם שו"ת אור-גדול (סימן ה, אותיות ח-יא). אולם הבית חדש (באבן העזר סימן קנד דיבור המתחיל אבל מפני מומין) כתב שלדעת הרמ"ה, אפילו אם האשה לא ידעה מהמום לפני הקידושין, היא אינה יכולה לכוף אותו לתת גט. ופירש את ה'כל-שכן' בגמרא, שבהיו כבר אין כופין "כיון דאפשר דידעה וסברה וקיבלה, מה שאין כן ב'נולדו' [אחרי הקידושין], דלא שייך כלל לומר סברה וקבלה".
בלשון הבית חדש מבאר הרב מימון נהרי (בתיק מספר 870175/4), שמסתבר שדווקא בסוגי מומים שהאשה יכלה לדעת, אבל בסוגי מומים שהאשה לא יכלה לדעת, גם לדעת הבית חדש זהו מקח טעות. הבית-מאיר (בסימן קנד סעיף א; ראו גם חזון איש בסימן סט, סעיף כג) סובר כדעת הבית חדש, בנימוק אחר: "דבאיש אמרינן חזקה אין אדם מתפייס במומים ואפילו לא התנה, מה שאין כן באשה שבכל דהו ניחא לה" כמבואר בגמרא מסכת קידושין דף ז עמוד א; וכן במסכת כתובות דף ע"ה עמוד א' על פי הכלל 'טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו', מדלא חקרה לדעת אם יש בו מומים וגם לא התנתה, אמרינן בהיו [לפני הנישואין] סברה וקיבלה". אולם, בשו"ת הר-צבי (אבן העזר חלק ב סימן קפא) כתב שמלשון הבית-מאיר, "יש לדון דבמומין שאי אפשר לבודקן מתחילה ולא עלה על לבה לחשוש לזה", מסתבר דהוי בכלל מקח טעות.
בשו"ת אור גדול (סימן ה אות י בהרחבה; ראו גם חזו"א אבן העזר סימן ס"ט סעיף כג) מובא, שהמרדכי בשם הראבי"ה בכתובות רמז ר"א, סובר כדעת הבית-מאיר, כי לשיטתם נכפה-אפילפסיה נחשב כמום רק באשה ולא באיש, כי אשה בכל דהו ניחא לה. אולם, הרב אברהם שפירא (בפד"ר חלק ט"ו עמ' 88-98) דחה הוכחה זו. יש להעיר שהבית-מאיר והב"ח דיברו על מצב שבו השידוך היה במובנים רבים מעין הסכם כלכלי בין הורי החתן והכלה, לכן אם האשה מקפידה על מומים, על הוריה להעלות זאת במסגרת ההסכמות שבין הצדדים. אולם, בימינו כשעיקר הקשר הוא ישירות בין בני הזוג, העלאת תנאים ושאלות מן הסוג הזה נחשבות כפוגעות באופן קשה באמון ההדדי, ואינן מתקבלות על הדעת. גם לא באמת ניתן לבדוק בעיות כאלו, בגלל החסיון הרפואי, לכן חובה להעלות בעיות משמעותיות, ולכך מצופה גם הצד השני, כמבואר במאמרם של הרב יואל וד"ר חנה קטן, "הסתרת מידע בשידוכין".
נוסיף, כי על פי ההבנה הפשוטה בשיטת הב"ח והבית-מאיר, גברים יכולים להסתיר מומים מנשים, בזמן שנשים אינן יכולות. כיוון שבימינו "אנן סהדי", שאין הבדל לעניין זה בין גברים לנשים (ראו באתר Psychology Today מאמר ,What's Behind the Rise of Lonely, Single Men), לעניין הכתובה לכאורה נמצא חוטא נשכר. ראו סיכום השיטות באוצר-הפוסקים (אבן העזר סימן לט סעיף ה מאות טז ואילך; תיק 870175/4 עמודים 38-55 ובסיכום בעמודים 59-60), מתי חל הכלל ש'אשה בכל דהו ניחא לה' בהקשר של ביטול קידושין למפרע. הרב משה פיינשטיין ( אגרות משה חלק ד' אבן העזר סימן י"ג באות ב'; וכן בסימן פ"ג באות ב') כתב, שאין הכלל חל בנשים שאינן חוששות לזנות, ולא בנשים שידועות כצנועות, אלא על סתם נשים.
ד. סיכום
1. כאשר היו באשה מומין מלפני הקידושין והבעל לא ידע מהם, כופין אותה לקבל גט ומפסידה כתובתה, משום חזקה אין אדם מתפייס במומין.
2. מומין שנולדו באשה לאחר הקידושין, הרי ש'נסתחפה שדהו' ואינו יכול לגרשה, אלא רק במקרים של מחלות או מומים חמורים, המונעים מבני הזוג חיי משפחה ואישות.
3. מומים חריגים של הבעל, שהם ריח הפה ומוכה שחין וכן דברים שיש בהם משום חיי נפש, כופין על הבעל לתת גט, גם אם נולדו לאחר הקידושין.
4. במומים אחרים שהבעל הסתיר מהאשה נחלקו הדעות, האם נאמר הכלל 'איתתא ניחא לה בכל דהו'. אולם, גם לסוברים כן, ברור שהמציאות בימינו היא בבחינת ש'האשה התנתה על כך', או לכל הפחות שהאשה לא יכלה לדעת על כך, ולכן אין לחלק בין הבעל לאשה בסוגיא זו, אך יש דיינים שנהגו לחלק.
