כתב הגנה בבית הדין הרבני

במאמר זה נעסוק במשמעות ההלכתית של כתב הגנה בבית הדין הרבני או הגשת סיכומים. האם ההתייחסות כלפיהם היא כאל טענות שנטענו בעל פה. ומתי יש לבית הדין את האפשרות להכריע על סמך טענות אלו ללא צורך בקיום דיון פרונטלי?

בתקנות הדיון נקבעו סדרי הדין בבית הדין הרבני, תקנות אלו מבוססות על הפסיקה ההלכתית העולה מהשולחן ערוך ונושאי כליו. לכן כל נושא הנוגע לסדרי הדין הן מבחינה פרוצדוראלית והן מבחינה מהותית, כגון הגשת כתבי בית דין ופסיקה על פיהם, היתכנותו תיבחן מול תקנות הדיון.

מהו סדר הדיון הסטנדרטי בבית הדין הרבני

בתקנות הדיון תקנה נ"ט נקבע: הדיון מתנהל לפי סדר זה: (א) טענות התובע והנתבע וחקירתם; (ב) עדויות והוכחות; (ג) סיכומי הצדדים, בעל פה או בכתב, לפי קביעת בית הדין. ניתן להבחין בצורה ברורה שלא הוזכר דבר בנוגע להגשת כתב הגנה בבית הדין במסגרת ההתייחסות לסדרי הדין המקובלים.

זכות להגשת כתב הגנה בבית הדין הרבני

אם כי בתקנות הדיון בתקנה לג מבואר שבתביעה למזונות הנתבע צריך להגיש כתב תשובה בטופס המתאים. אך בתקנה לד נאמר בפירוש, שבתביעה שאינה למזונות הנתבע רשאי, אם רצונו בכך, להגיש כתב-תשובה על כתב-התביעה. מזכירות בית-הדין תעביר את כתב-התשובה לידי התובעים.

בחינת האפשרות למימוש הזכות להגיש כתב הגנה

יש להדגיש שלשון התקנה הוא "רשאי אם רצונו בכך" כלומר אין חובת הגשת כתב הגנה בבית הדין הרבני או כתב תשובה, אך גם חשוב לציין שישנה זכות להגשה ברצון, זכות זו פעמים שעדיף לוותר עליה ופעמים שעדיף לממש אותה, לכן חשוב מאוד להתייעץ עם טוען רבני טרם הגשת כתב הגנה או כתב תשובה.

לפי ההלכה יש מקום לטענות בכתב רק בהסכמת הצדדים

בשולחן ערוך חושן משפט סימן יג סעיף ג נאמר: אין כופין את האדם שיתן טענותיו בכתב ואין לדיין לקבל טענות בכתב אלא ישמעו טענותיהם מפיהם ויצוו לסופר לכתבם ולא יכתבו אלא מדעת שניהם ושניהם נותנים שכר הסופר וכתב הרמ"א שאם ב' בעלי דינים רוצים לטעון בכתב הרשות בידן וכל מה שכותבין אינם יכולים לחזור בהן) נימוקי יוסף בפרק גט פשוט) וזהו למעשה המקור לתקנה לד ביחס לכך שאין צורך בהגשת כתב הגנה בבית הדין הרבני. אמנם חייב להדגיש שמה שטענו אינם יכולים לחזור בהם. וצריך לכך את רצון שני בעלי הדין, לכן אם בעל דין אחד הגיש כתב תביעה זהו גילוי רצון שמעוניין לטעון בכתב, והצד השני יכול אם רצונו בכך להשיב בכתב הגנה.

חיוב הגשת כתב הגנה במקרים לא שגרתיים

התקנות מבוססות על פי שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים (חושן משפט סימן יז ועוד). הרי שעל פי תקנות הדיון אין חובה להגיש כתב הגנה בבית הדין הרבני, ולמעשה כתב הגנה אינו חלק מסדרי הדין על פי הדין העברי, אם כי יש לציין שבסמכות בית הדין הרבני ככל ויראה לנכון לבקש מהצד הנתבע להגיש כתב הגנה מסודר, אך בדרך כלל זה שמור למקרים שאינם שגרתיים.

לסיכום פרק זה: אין חובה מצד ההלכה ומצד התקנות להגיש כתב הגנה בכל תביעה מכל סוג שהיא, אך יש זכות להגיש כתב הגנה באם רצונו של הנתבע להגיש כתב הגנה. בתביעת מזונות נכתב מפורש בתקנות שעל הנתבע להגיש כתב הגנה מסודר.

האם ניתן לדון על פי כתב הגנה שהוגש לבית הדין הרבני

בדומה לזה ראו נא ערעור בבית הדין הרבני הגדול בתיק שמספרו 1467710 בפני כבוד הדיינים: הרב דוד ברוך לאו, הרב שלמה שפירא, הרב אברהם שינדלר. וזו לשונם: ישנם כללים הלכתיים לגבי שמיעת הצדדים, חקירתם, קבלת עדויות וחקירת העדים, הכול נקבע כדי שבית הדין יוכל לרדת לחקר האמת וכדי לפסוק דין אמת לאמיתו.

בתקנות הדיון אין אִזכור שבבית הדין האזורי אפשר להוציא פסק דין אך ורק על פי הגשת סיכומים. אומנם ישנו בסיס הלכתי בדעת הריב"ש שאפשר לדון על פי כתבי טענות, אולם לא כך נקבע.

הכרעה בערעור בבית הדין הרבני הגדול על פי סיכומים

הכרעה על פי סיכומים בבית הדין הגדול שלגביו נקבע בתקנות הדיון תקנה קמ"ז, שניתן להכריע בערעור על פי סיכומים בהסכמת הצדדים. וגם לגביו נכתב שם: "גם במקרה זה רשאי בית הדין להחליט בכל עת שיש לשמוע את בעלי הדין."

כפי הנראה, ההבדל בין בית הדין הגדול לבית הדין האזורי מתמקד בהבדל שבין ההליכים: צדדים הבאים לערער בבית הדין הגדול מופיעים לאחר שהעובדות בתיק התבררו בבית הדין האזורי לאחר שמיעתם, חקירתם וקבלת ראיותיהם.

בדרך כלל הערעורים בפני בית הדין הגדול ממוקדים בטענות הלכתיות ומשפטיות או בטעויות הנראות לעין בשיקול הדעת או בבירור העובדות.

אי היכולת להכריע על סמך כתבי הטענות בבית הדין האזורי

בית הדין האזורי, האמון על בדיקת העובדות. לכן הוא אינו יכול לדלג על שלב חקירת הצדדים ושמיעת ראיותיהם.

אין ספק שבית הדין האזורי ביקש ללכת בדרך קצרה ולהכריע בהסכמת הצדדים על פי כתבי טענות בלבד.

כמובן את כתבי הטענות כותבים ומגישים בדרך כלל אנשי מקצוע שמגמתם להצדיק את הלקוח שלהם, ועל כן יקשה עד מאוד להגיע לבירור העובדות לאשורן רק על פי קריאת כתבי הטענות, הסיכומים וההוכחות הכתובות המוגשות לתיק.

טענות בכתב מול הצורך לברר ולחקור את האמת

אולם כאמור במקרה הנדון בערעור הצדדים הסכימו שהפסיקה תהיה על פי הסיכומים בכתב, שבית הדין האזורי יכריע על סמך הטענות בכתב.

ואכן בית הדין האוזרי פסק על פי הטענות בכתב, וזו לשונם בערעור: ייתכן שסבר בית הדין שהיות שמדובר בתביעת ממון, כתובה, על פי ההלכה יכולים הצדדים להסכים לכך שכן יכולים הם להתחייב ולקבל על עצמם התחייבויות ממונית.

מכל מקום בחושן משפט (סימן טו סעיפים ג–ה) ישנן הנחיות ברורות לחקור היטב היטב את הצדדים והעדים (במקרים מסוימים) – "כדרישה וחקירה של דיני נפשות" וברמ"א שם שיחקור "כל מה שאפשר" כדי להגיע לחקר האמת. ההלכה מבוססת על תשובת הרא"ש (כלל קז).

החובה לקיים דיון ובירור יסודי כאשר יש ספק

בפסק הדין נשוא הערעור נשאר בית הדין בספק, משכך: למרות הצעתו שידון אך ורק על פי כתבי הטענות, משלא הגיע למסקנה על פיהם נכון היה שיזמן את הצדדים לשמוע ולנסות להבין מתוכם את האמת.

במקרה שכזה כאשר יש ספק מתבקש, שבית הדין יזמין את הצדדים ויחקור אותם היטב היטב, במטרה להתרשם בצורה בלתי־אמצעית ולהגיע לבירור העובדות ולחקר האמת.

בסופו של הליך ההחלטה בערעור לבית הדין הרבני הגדול הייתה להשיב את התיק לבית הדין האזורי לדיון הוכחות. מאחר וייתכן שבדיון ההוכחות ניתן יהיה להגיע לבירור העובדות לאשורן.

העולה מן האמור:

א. אין חובה מצד ההלכה ומצד התקנות להגיש כתב הגנה בבית הדין הרבני בכל תביעה מכל סוג שהיא, אך קיימת זכות להגיש כתב הגנה באם רצונו של הנתבע להגיש כתב הגנה. למעט בתביעת מזונות שנכתב מפורש בתקנות תקנה לג, שהנתבע צריך להגיש כתב הגנה מסודר לבית הדין הרבני.

ב. היכולת להכריע על סמך כתבי טענות הצדדים שמורה לבית הדין הרבני הגדול, או למקרים בהם הסכימו הצדדים שבית הדין יכריע על סמך הטענות בכתב כגון כתב התביעה, כתב ההגנה והסיכומים.

ג. במקרים רגילים בהם אין את הסכמת הצדדים להכריע על סמך הטענות שבכתב, אין בית הדין הרבני האזורי רשאי להכריע על סמך הטענות שבכתב בלבד ועליו לקיים דיון לצורך בירור חקר האמת.