העוברת על דת שהפסידה כתובה, האם מפסידה גם בחלוקת הרכוש לפי ההלכה?
פוסק השולחן ערוך כל אלו [היינו: עוברת על דת יהודית, דת משה או נודרת ואינה מקיימת.] אין להם לא עיקר כתובה ולא תנאי כתובה, ולא תוספת, אבל תיטול מה שהכניסה לו בעין, בין נכסי צאן ברזל ובין נכסי מלוג. ואם כלה, נגנב או נאבד, אין מוציאים ממנו. וכתב בחלקת מחוקק שיש להסתפק אם היא מפסידה גם את הקרן של נכסי מלוג שאינם בעין, כדין ממאנת, או שיש לחלק וכאן היא מפסידה רק את הרווחים.
מדוע מפסידה אישה העוברת על דת את תנאי הכתובה, והאם יש חילוק אם הקלקול נוצר לאחר הנישואין או לפניהם?
כתב בביאור הגר"א שתנאי כתובה ככתובה כמבואר בכתובות דף פט ולכן כאשר מפסידה את הכתובה מפסידה גם את תנאי הכתובה היינו כגון מזונות וכדומה. והגמרא מחלקת בין נשים שבמשנה נאמר שאין להם כתובה ויש להם תוספת, לבין נשים שגם תוספת אין להם. הרא"ש מסביר שיש לחלק בין אלו שכתחילתן כן סופן, ולכן הבעל נתן את תוספת הכתובה על דעת כן, שהן עוברות. ובין אלו שקלקלו לאחר הנישואין שאין להן תוספת כתובה.
פשע הבעל בנכסי צאן ברזל ונכסי מלוג של אשתו, האם חייב לשלם כשהגירושין משום שעברה על דת?
דעה א': בחלקת מחוקק ביאר בשם הבית חדש והשבות יעקב שהבעל חייב לשלם כאשר פשע בנכסי אשתו. בנכסי צאן ברזל, הבעל חייב כי הוא קיבל עליו אחריות, ולכן הוא אינו נפטר מדין פשיעה בבעלים. בנכסי מלוג: אמנם אישה המגרש סתם אישה, הבעל נפטר מדין פשיעה בבעלים, אבל כאן שקנסוה, והאישה מפסידה את כתובתה, תוספת כתובה ונכסיה שאינם בעין, אין לקונסה יותר ולהפסידה גם בנכסי צאן ברזל ומלוג שפשע בהם הבעל, ולכן הבעל חייב.
דעה ב': בבית שמואל מבאר שהבעל פטור, מדין פשיעה בבעלים, שהרי האישה עמו במלאכתו. אבל אם מכר הבעל נכסי מלוג שך האישה ואכל את המעות שקיבל בתמורה, חייב להחזיר.
זינתה או שמוציאה משום שם רע מה דין עיקר הכתובה ותוספת כתובה וחלוקת הרכוש, ומה הדין במי שנאמר בה שיוצאת מזה ומזה?
השולחן ערוך פוסק שהוא הדין במי שזינתה בעודה פנויה, או שיוצאת משום שם רע [כגון שהיו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר, שהדברים מראים שהייתה שם עבירה, אף על פי שאין שם עדות ברורה בזנות כמבואר ברמב"ם, הלכות אישות פרק כד הלכה טו. שאבדה עיקר כתובתה ותוספת, ונוטלת מה שהוא בעין מכל מה שהכניסה. ומבאר הבית שמואל באות כ"א שהטעם לכך הוא לפי שלא קנסוה על הקיים. עוד פוסק השולחן ערוך שכן הדין [בנושא הפסד הכתובה וחלוקת הרכוש] בכל אותם ששנינו בהן תצא מזה ומזה. יש לציין שבמציאות בת זמנינו כאשר בני הזוג מסכמים לדון בחלוקת הרכוש לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, אזי ישנה השפעה נוספת ביחס לחלקה של האישה בפנסיה של האישה, משום שעל פי דין תורה אין זה שייך לאישה כלל, וכאשר מתברר שהשיתוף הופר ופקע בעקבות מעשיה של האישה כגון שבגד, יש חשיבות לנושא בפסיקה הרבנית.
זינתה כשהייתה פנויה ונודע לאיש לאחר הנישואין, האם מאבדת את עיקר הכתובה והתוספת ומה שהכניסה לו?
דעה א': כתב הבאר היטב באות כ בשם המהרי"ט שבמקרה שזינתה כשהייתה פנויה אין לה כתובה, כמו בנשא בתולה ונמצאת בעולה, דהווי כמקח טעות, כך גם כאן היא מאוסה בעיניו, ויתכן שאפילו תוספת כתובה אין לה.
דעה ב': בפתחי תשובה באות כ הביא את דעת החתם סופר, שאין להביא ראיה מבתולה, לפי ששם רצה לטעום טעם בתולה, ואף המהרי"ט לא קבע כן להלכה, אלא רק הסתפק בכך, לכן, תוספת כתובה וכל מה שהכניסה לו וודאי יש לה, אמנם הוא רשאי לגרש אותה בעל כורחה ואינו עובר על חרם רבנו גרשום.
כשהגירושין באים בעקבות מעשיה של האישה, האם מפסידה את תוספת השליש עבור הנדוניה לו זכאית?
הדרכי משה מביא את דברי המהרי"ק שתוספת שרגילים להוסיף על הנדוניא בעת הגירושין, כנגד זכות הבעל להשתכר ממעות הנדוניא. דינם כנדוניא עצמה, דכל הבא מחמת הנדוניא כנדוניא, ונותנין אותם לאשה גם כשהיא גרמה לגירושין. הבית שמואל מקשה שלענייננו אין לכך נפקא מינה, כי בעוברת על דת, היא מקבלת רק את מה שבעין, והתוספת הרי אינה בעין, ויישב שכיוון שהתוספת באה מהנדוניא היא נחשבת בעין ולכן היא זכאית לה. ובפתחי תשובה באות י"ט כתב שהברית אברהם והשבות יעקב חולקים על הבית שמואל, כי המהרי"ק עוסק בקטנה שלא קנסוה, ולכן היא נוטלת גם את נכסיה שאינם בעין, אבל בעוברת על דת אינה מקבלת תוספת נדוניא לפי שאינה בעין, אבל הנדוניא עצמה ומה שקנה בנדוניא מקבלת, לאחר בירור כמה הכניסה על ידי עדים, אף על פי שמעות הנדוניא להוצאה ניתנו.
