מאת הרב שלמה לוי טוען רבני ומגשר כל הזכויות שמורות © 

בעריכה מחודשת מאת דוד עשור טוען רבני ומגשר משפטי. 

[שולחן ערוך אבן העזר סימן קט"ו סעיף ז] 

ראה שאשתו זינתה, או שאמר לו מי מקרוביו או קרובותיה שזינתה או עשתה מעשה מכוער, האם חייב לגרשה?

פוסק השולחן ערוך על פי הרמב"ם מי שראה אשתו שזינתה, או שאמר לו אחד מקרוביו או קרובותיה, שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם, שזינתה אשתו, בין שהיה האומר איש בין שהייתה אישה, הואיל וסמך דעתו לדבר זה שהוא אמת, הרי זה חייב להוציאה ואסור לו לבוא עליה. ומבאר הפתחי תשובה באות ל"ח בשם הרשב"א שאפילו גוי, בין מסיח לפי תומו, בין מתכווין להעיד יכול הבעל להאמינו והאישה אסורה עליו. וכתב הבית שמואל בסעיף כ"ה שעד אחד שראה בה דבר כיעור, אינו חייב לגרשה, ואפילו אם העד נאמן עליו כשניים. 

כאשר האישה מכחישה את דברי הבעל או עדות הקרוב שאומרים שראו שזינתה האם הבעל חייב לגרשה?

נפסק בשולחן ערוך על פי הרמב"ם שמקורו בגמרא בקידושין דף סו, שחייב האיש לגרש את האישה כאשר ראה או מאמין לדברי לקרוב, ונחלקו הדעות כאשר האישה מכחישה.

דעה א': לדעת הרשב"א והמשנה למלך, דווקא בשותקת חייב להוציאה, אך במכחישה לא, כי עד אחד בהכחשה אינו כלום. דעה ב': לדעת התשובות מימוניות, הרמ"א, ורבי עקביא איגר, גם במכחישה, כשמאמין לעד חייב להוציאה רבי עקביא איגר כתב דמסתפינא להקל בעד אחד הנאמן לבעל, ומעיד שזינתה, אבל בעדי כיעור וילדה לי"ב חודש יש להקל. הדיוק להחמיר נובע מדברי הרמ"א בסעיף ו, שאם הודתה בפני עד ואחר כך חזרה בה, מותרת, גם אם הוא מאמין לעד. משמע שאם העד ראה בעצמו אסורה, אף במכחישה. 

האם מחייבים וכופים את הבעל לגרש באומר שראה שאשתו זינתה?

 הפתחי תשובה בסעיף ל"ז הביא בזה מחלוקת להלן הדברים: 

דעה א': לדעת הרמב"ם ועוד פוסקים לא כופים את הבעל לגרש. הבית מאיר ביאר שכל דבר שבית הדין אינם מענישים בידי אדם, גם אין כופים להוציא. בבגדי כהונה ביאר כיוון שנאמן לחזור בו ללא אמתלא, לא כופים עליו להוציא. ורק בדבר שנוגע לאחרים צריך אמתלא, כי האחרים אינם יודעים אם הוא דובר אמת, אבל בדבר שבינם לבין עצמם, ששניהם יודעים את האמת, אין צורך באמתלא. אולם ברית אברהם הוכיח משו"ת הראש שגם בדברים שבינם לבין עצמם צריך אמתלא. ובחתם סופר ביאר שאמנם הוא נאמן כלפי עצמו כי ראה במו עיניו, אך אנו לא יכולים לכוף אותו כי חוששים שמא הוא משקר, ואז הגט יהיה מעושה, על פי זה בשאר איסורים וודאי כופים כששוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. 

דעה ב': לדעת הרא"ם, והצמח צדק, כופים עליו להוציא וברית אברהם מבאר שהרמב"ם עוסק בבעל שיודע שאשתו זינתה, אך לא אמר כן. אולם כשאומר כן, הרי שוויא אנפשיה, וכופים אותו. לעומת זאת החתם סופר כתב שלדעת הרמב"ם אין כופים, ולדעת הריטב"א כופים, ואם יחזור בו הבעל גם הריטב"א יודה, שאף על פי שכלפי עצמו אינו נאמן לחזור ולהתירה, מכל מקום איננו כופים מחשש לגט מעושה. 

כאשר האישה מודה לדברי הבעל שראה אותה שזינתה האם זכאית לכתובה, והאם יכול הבעל לחייבה להישבע שלא זינתה?

 השולחן ערוך פוסק, שכאשר האישה מודה לדברי הבעל שראה אותה שזינתה, או לדברי העד, אינה זכאית לכתובה, לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו, אם ראה אותה בעצמו, ואחר כך תגבה כתובתה. 

דעה א': כאמור השולחן ערוך פסק על פי הרמב"ם יכול הבעל להשביעה שלא זינתה, ורק אם תישבע תיטול כתובתה. ומבאר במגיד משנה שזו שבועה כעין שבועת "אישתבע לי דלא פרעתיך". 

דעה ב': בחלקת מחוקק כתב שלדעת המגיד משנה האישה אינו יכול להשביע את האישה שלא זינתה. גם אם ראה בעצמו שזינתה, אינו יכול להשביעה, כי דין זה דומה למלווה ולווה, שאם הלווה טוען "השבע לי שלא פרעתיך", המלווה חייב להישבע כיוון שהשטר עומד לפירעון, אבל אם הוא טוען ששטר אמנה הוא [ביאור המושג שטר אמנה: שאדם נותן לחברו שטר, ללא שהתבצעה כל הלוואה, לדוגמא: כדי לקבל ממנו הלוואה כל אימת שיזדקק לכסף, ששטר זה אינו לפירעון], אינו יכול להשביעו אלא רק לאחר שפרע, כי השטר אינו עומד לכך. והוא הדין כאן, כשיש עדים שעברה על דת משה, והבעל טוען שהתרה בה והפסידה כתובתה, והאישה טוענת שלא היתרה בה, צריכה שבועה, שהרי ברור שעברה על דת, אלא שלא ידוע אם התרה בה. אבל כשטוען שעברה על דת ואין לו עדים, והאישה מכחישתו, נוטלת כתובתה ואינה צריכה שבועה, לפי שאין השטר עומד לכך. והרמב"ם כתב, שגם אם הוא ראה אותה בעצמו ואין לו עדים על כך, צריכה שבועה, והמגיד משנה תמה על כך, ותירץ שאולי דומיא לזמן הבית שהיה יכול להשקותה ולהשביעה על חשש זנות, על ידי קינוי וסתירה. ודברי הרמב"ם צריכים תלמוד. 

מהו המושג גלגול שבועה?

הטלת שבועה שאין האדם חייב בה, אגב שבועה אחרת שהוא חייב בה. למשל, אדם שתבע מחברו מטלטלין וקרקעות, ונתחייב הנתבע שבועה על המטלטלין, מגלגלים עליו שבועה גם על הקרקעות. אף על פי שמעיקר הדין אין נשבעים על קרקעות, ניתן להשביע עליהן על ידי גלגול שבועה. 

האם יכול הבעל להשביע את האישה שלא זינתה כאשר יש עד המעיד שזינתה?

השולחן ערוך פוסק על פי דברי הרמב"ם, שבדברי אחר אינו יכול להשביעה, אלא על ידי גלגול. ובכסף משנה מבאר שהטעם לכך הוא, כיוון שהבעל עצמו אינו יודע, וטוען כנגד האישה רק בטענת שמא ולא בטענת ברי. באיזה עד מדובר בעד כשר או פסול? 

דעה א': לדעת החלקת מחוקק שהשולחן ערוך מדבר בעד כשר, ולפי זה יש להקשות מחושן משפט סימן עה סעיף כג, מדוע אינו יכול להשביעה, על סמך דברי העד הכשר. 

דעה ב': לדעת הבית שמואל מדובר בעד פסול, לפיכך הרמב"ם והשולחן ערוך לשיטתם בחושן משפט סימן עה סעיף כא, שאינו יכול להשביעה הבית שמואל מקשה על הרמ"א, שבחשון משפט סימן ע"ה סעיף כג, פסק שאפשר להשביע בטענת שמא על פי עד פסול הנאמן עליו, ומדוע כאן הרמ"א לא השיג על השולחן ערוך שכתב שאין האיש יכול להשביע את האישה. התומים והבית מאיר מיישבים, ששם מדובר רק בשבועת היסת, ולא ב"אישתבע לי דלא פרעתיך". 

האם יש משמעות לעדות של הרבה קרובים, שמעידים שהאישה זינתה?

 כתב הרמ"א על פי ההגהות מרדכי שהרבה קרובים כולם אינם אלא רק כעד אחד. 

האם צריך הבעל להאמין לעד בכל עניין ולהכירו היטב, כדי שיתקבלו דברי הבעל שמאמין לעד שאומר שזינתה?

דעה א': כתב הרמ"א את דבר המהרי"ק בשם יש אומרים, שהאישה נאסרת על האיש שמאמין לדברי העד שאומר שזינתה, רק אם הוא מאמין לעד גם בשאר דברים. אבל אם אינו מאמין לו בשאר דברים, רק בדבר זה, משום דבלאו הכי נחשדה לו קצת, לא נאסרה עליו משום זה. ומבאר הבית שמואל בסעיף ל"ג שהמהרי"ק כתב שדווקא אם מכיר הבעל את העד היטב, ויודע שאינו משקר, הרי הוא נאמן עליו כשניים, אבל אם אינו מכירו, אלא שהוא מוחזק בצדקותו שאינו משקר, ולכן הוא מאמין לו, אינו נאמן כשנים. 

דעה ב': הפתחי תשובה בסעיף מ"ב כתב לדעת הבית מאיר ורבי עקיבא איגר היא נאסרת עליו גם כשמאמין לעד רק בדבר זה. וכן יש מקום להחמיר גם במקום שהוא מאמין לו רק משום שמוחזק שאינו משקר. 

אישה שאמרה לבעלה שזינתה ובעקבות כך הבעל גירש אותה, האם מותר לו לאחר מכאן להחזירה, ומה הדין אם כבר החזירה?

^{כתב הרמ"א בשם מַהֲרַ''ם פַּדָּוואָה בסִימָן ל''ד: אִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעֲלָהּ שֶׁזִּנְּתָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, אִם עָמַד וְגֵרְשָׁהּ, אָסוּר לְהַחֲזִירָהּ; וַאֲפִלּוּ אִם הֶחֱזִירָהּ, יֵשׁ לָחוּשׁ.}