אמר האיש לאישה בינו לבינה ללא עדים, על תסתרי עם איש פלוני, ונסתרה כדי טומאה, האם חייב להוציאה?
פוסק השולחן ערוך אמר לה בינו לבינה: אל תסתרי עם איש פלוני, וראה אותה שנסתרה ושהתה עמו כדי טומאה, הרי היא אסורה לו וחייב להוציאה וייתן לה כתובה.
אמר האיש לאישה בינו לבינה ללא עדים, על תסתרי עם איש פלוני, ונסתרה כדי טומאה, האם חייב להוציאה, בזמן שבית המקדש קיים?
כתב החלקת מחוקק בסעיף ל"ד שבזמן שבית המקדש קיים אינו חייב לגרשה, משום שיש לו תקנה, באופן שיקנא לה שוב, הפעם בפני שני עדים, ואחר כך היא תסתר בפני שני עדים, וכעת הבעל יכול להשקותה מים המרים שיחולו גם על הסתירה הראשונה, שהיה ביניהם ללא עדים, ואחר כך היא תהיה מותרת לבעלה.
האם קינוי ללא עדים מועיל לעניין לאוסרה על בעלה?
כתבו החלקת מחוקק והבית שמואל שבכדי להשקות את האישה מים המרים צריך שהקינוי שמקנא לה בעלה יהיה בפני שני עדים, אבל לאוסרה לבעלה נאסרת גם בקינוי שבינו לבינה בגמרא במסכת סוטה נחלקו בכך, והרמב"ם פסק לעניין לאוסרה על בעלה, לחוש לדעה שיש קינוי בינו לבינה.
הודתה האישה שנסתרה לאחר שהתרה בה בעלה, האם זכאית לכתובה ומדוע, והאם יכול לשביעה שלא נסתרה?
פוסק השולחן ערוך שאם הודתה האישה שנסתרה אחר שהתרה בה בעלה, תצא בלא כתובה. ומבאר הבית שמואל שהטעם לכך הוא לפי שהיא גרמה לאסור את עצמה עליו, בכך שעברה ונסתרה. עוד פוסק השולחן ערוך על פי הרמב"ם לפיכך [דהיינו: אם היא מכחישה] וכתב החלקת מחוקק שמשביעה על זה ואחר כך נותן לה כתובה. ועיין בסעיף ז' שהמגיד משנה חולק בדין זה וסובר שלא ניתן להשביע את האישה עיין שם הטעם לזה.
