אישה שטוענת שבגדה בבעלה האם נאמנת ונאסרת על בעלה ומדוע?
פוסק השולחן ערוך שכאשר אין עדים שזינתה אלא האישה באה ואומרת שזינתה, אין חוששים לדבר זה לאוסרה, דשמא עיניה נתנה באחר. וכתב הפתחי תשובה באות כ"ט בשם מהר"י הלוי שבלא טעם זה היא הייתה נאמנת לומר שזינתה, ואף על פי שאין אדם משים עצמו רשע, חוששים שמא היא רוצה לחזור בתשובה ויודעת שאסורה לבעלה, לכן הודתה בפניו.
האם החשש שמא עיניה נתנה באחר קיים גם במקרים אחרים בהם האישה עברה על דת אבל לא טוענת שזינתה?
כתב הפתחי תשובה בשם הפנים מאירות ור"י הלוי, שהחשש שמא נתנה עיניה באחר, קיים רק בטוענת שזינתה. כי מבואר במשנה, בנדרים דף צ עמוד ב, שבראשונה האמינו לה וחייבוהו לגרשה, ובכך היא אוסרת את עצמה עליו. [ורק לאחר מכאן חזרו ולא האמינו לה, כדי שלא תהא נושאת עיניה באחר.] אבל במקרים אחרים שעברה על דת, מעיקר הדין הבעל אינו חייב לגרשה, וגם לא כל הנשים מכירות את דיני עוברת על דת.
אישה שטוענת שבגדה בבעלה האם נאמנת לעניין הפסד כתובה ורכוש שאינו בעין?
פוסק השולחן ערוך על פי הרמב"ם שאישה שטוענת שבגדה בבעלה איבדה כתובתה, עיקר ותוספת ומה שאינו בעין ממה שהכניסה לו. מבאר בבאר הגולה באות ג שהטעם לזה הוא, כי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי.
אישה מעוברת שטוענת שזינתה האם נאמנת לפסול את זרעה?
כתב הפתחי תשובה בשם הצמח צדק והברית אברהם, שגם אם התעברה, אינה נאמנת לפסול את זרעה בטענה שזינתה, דקיימא לן ביבמות דף צ"ד שאישה אינה חוששת לקלקול זרעה.
טוענת האישה שזינתה אבל מעשיה מוכיחים שחפצה בבעלה, האם נאמנת?
דעה א': כתב הפתחי תשובה שלדעת הנודע ביהודה חוששים שנתנה עיניה באחר כאשר טוענת שזינתה אפילו שמעשיה מוכיחים שחפצה בבעלה, שהרי השולחן ערוך סתם ולא חילק בכך.
דעה ב': לדעת המהרי"ט נאמנת לומר כן, ולא חוששים שנתנה עיניה באחר, אלא אם כן יש חשש שמערימה. וכתב הברית אברהם שכיוון שהנודע ביהודה לא התייחס לדברי המהרי"ט, ונשמטה ממנו תשובתו, יש לפסוק על פי דברי המהרי"ט שהם קודמים לדברי הנודע ביהודה.
טוענת האישה שזינתה ויש רגלים לדבר האם נאמנת?
כתב הרמ"א בשם תרומת הדשן שדווקא שאין רגלים לדבר אינה נאמנת כאשר טוענת שזינתה, אבל אם יש רגלים לדבר שזינתה הרי היא נאמנת. ומבאר הבית שמואל באות כ"ג שרגליים לדבר יתכן במקרה שידוע שהתייחדה עם אחד, ואומרת שזינתה עמו נאמנת ונאסרת לבעלה.
כשיש רגליים לדבר שהאישה זינתה, והאישה מכחישה ואומרת שלא זינתה האם נאמנת?
כתב הבית שמואל שכאשר יש רגליים לדבר, והאישה אומרת שלא זינתה, אישה אינה נאסרת לבעלה אלא על ידי קינוי וסתירה, או שיראו כדרך המנאפים (ר"ת), ואפילו אם עד אחד מעיד על כיעור והוא נאמן עליו כשני עדים, אינו צריך להוציאה.
כשיש רגליים לדבר והאישה אומרת שהיא טמאה, אך יש טעמים להתיר, האם האישה מותרת לבעלה?
כשיש רגליים לדבר והאישה אומרת שהיא טמאה, אך יש טעמים להתיר:
כתב החלקת מחוקק בשם הרא"ש, שלפי תוספות ביבמות דף כד עמוד ב, כשיש טעמים להתיר, כגון שברח, ובכך מוכח שלא טימאה, מותרת לבעלה ולא אומרים ששוויה אנפשה חתיכה דאיסורא, משום שרוב נשים משקרות כי נתנו עיניהן באחר.
וכתב הבית שמואל שלדעת התוספות בכתובות דף סה עמוד ב, באומרת טמאה נאסרת אפילו כשיש טעמים להתיר, משום ששוויה אנפשה חתיכה דאיסורא. ודברי הגמרא שהאישה נאסרת כשאין טעמים להיתר הם כלפי הבועל, אך לבעלה מותרת. אך באומרת טמאה ויש רגלים לדבר נאסרת אפילו כשיש טעמים להיתר, משום דשוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. וכתב הבית שמואל שהרמ"א לא חילק בכך ומשמע שהחמיר כתוספות בכתובות.
אומרת האישה שנטמאה, ומודה היא והבועל דרך וידוי, האם נאמנת?
דעה א': כתב הפתחי תשובה שלדעת החוות יאיר, האישה נאמנת, כי אמירת הבועל דרך וידוי נחשב כיש רגלים לדבר, וגם כשהאישה עצמה אומרת דרך וידוי נחשב כרגלים לדבר. אולם החתם סופר כתב שהחוות יאיר עוסק בחולה הנוטה למות, ולכן לא חוששים שנתנה עיניה באחר, אבל בדרך כלל אינה נאמנת.
דעה ב': אך לדעת הנודע ביהודה אינה נאמנת, כי רגלים לדבר נחשב רק כשיש מעשים, ודרך דיבור אינו נחשב. ולכן אם הייתה חולה והתוודתה שזינתה, אינה נאמנת, דחיישינן שמא נתנה עיניה באחר, ומערימה להודות בחוליה כך כתבו הנודע ביהודה, תרומת הדשן, והפתחי תשובה.
יש רגליים לדבר שהאישה זינתה והיא גם מודה, אך לאחר זמן חזרה בה ונתנה אמתלא האם נאמנת?
כתב הרמ"א בשם הגהת מרדכי שאם חזרה בה האישה ונתנה אמתלא לדבריה למה אמרה בתחילה כן, נאמנת. וביארו הבית שמואל והחלקת מחוקק באות כ"א שנוטים לומר, שחזרה מועילה רק כשחזרה מיד ולא לאחר זמן, כי אז חוששים שלימדוה לשקר, ודווקא לעניין איסור מועילה אמתלא לאחר זמן, משאין כן לעניין ממון, אין האמלתא מועילה לאחר זמן. כמו בחוזר וטוען מחיוב לפטור, כמבואר בחושן משפט סימן פ.
אמרה האישה שזינתה ולאחר מכאן טענה ששיקרה משום שנתנה עיניה באחר האם נאמנת?
דעה א': כתב החלקת מחוקק שאם אמרה שנתנה עיניה באחר זו אמתלא טובה ונאמנת.
דעה ב': ואילו הפתחי תשובה באות כ"ט כתב בשם החוט שני רק אמתלא שטוענת כדי לסלק מעליה היזק, יכול להיחשב כאמתלא, כגון שטוענת שאמרה שזינתה, כדי להינצל מבעלה מחמת שמצער אותה. אבל כדי שיהיה לה תועלת, כגון שטוענת ששיקרה כי נתנה עיניה באחר אינה נאמנת, כי היא אינה נאמנת להחזיק עצמה רשעה.
כשהאישה או העד שאומרים שזינתה נאמנים על הבעל כשניים, האם חייב לגרשה?
דעה א': השולחן ערוך פוסק על פי הרי"ף, הרמב"ם, והרא"ש, שכאשר הבעל מאמין לאישה שאומרת שזינתה ודעתו סומכת על דבריה, הרי זה חייב להוציאה, אבל אין כופים אותו להוציאה. דהיינו, בדיני אדם לא כופים עליו להוציאה, אך בדיני שמים חייב להוציאה ומבאר החלקת מחוקק באות כ"ג שהטעם לכך הוא כי, בית הדין דן רק על פי שני עדים, דאין דבר שבערווה פחות משניים.
דעה ב': צריך להוציאה רק משום לזות שפתיים דהיינו לצאת ידי אדם, כך כתב הטור בסימן זה. אולם בסימן קעח כתב הטור שחייב להוציאה, ושם משמע שסובר כדעת הרי"ף, ולכאורה יש סתירה בדבריו, וישנם שני הסברים לבאר סתירה זו.
הסבר א': הבית יוסף הסביר שכשיש עד אחד נאמן והאישה שותקת – צריך להוציאה; כשהאישה מכחישה – מוציאה רק משום לעז. אולם, לדעת הרי"ף בין בשותקת ובין במכחישה, חייב להוציאה בדיני שמים. וכתב הפתחי תשובה שכך סובר גם הבית מאיר בשם הרשב"א, להקל בשעת הדחק כדעת הבית יוסף, ואינו חייב להוציאה, אם אינו מאמין בלבו לדברי העד, ואפילו בשותקת. ובאשת ישראל פשוט שאפשר להתיר, אבל באשת כהן משום מעלה עשו ביוחסין, כתב שאינו סומך על דעתו להתיר עד שיסכימו עמו שני גדולי הוראה.
הסבר ב': על פי דעת המהרש"ל בסימן קעח, או שהאישה שתקה, כדעת הבית יוסף, והווי כהודאה, וחייב לגרשה, או שמדובר שם באופן שהעדים אמרו שגם הוא יודע שזינתה, והוא שתק ולכן שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, ובכך עסקו גם הרי"ף והרא"ש. אולם במקרה כאן האישה מכחישה, ולכן צריך להוציאה רק משום לזות שפתיים. ואין אומרים שמא נתנה עיניה באחר, אלא באמרה מעצמה שזנתה, אבל לא כשעד בא ומעיד על כך.
בעל שהאמין לאשתו כשאמרה לו שזינתה, וחזרה בה ונתנה אמתלא, ולאחר איומי בית הדין חזרה והודתה שזינתה. והבעל כעת כבר אינו מאמין לה, האם ניתן לחייבו לגרשה?
כתב הפתחי תשובה באות כ"ה בשם הנודע ביהודה, שכאשר בעל האמין לאשתו כשאמרה לו שזינתה, ולאחר מכאן חזרה בה ונתנה אמתלא, ולאחר איומי בית הדין חזרה והודתה שזינתה. וכעת הבעל אומר שהוא כבר אינו מאמין לה. אי אפשר לכופו לגרשה, ואף על פי שכבר שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, הוא אינו יודע בוודאות שזינתה, אלא רק חושש לדבריה. וכעת כשרואה שהיא כל הזמן משנה גירסאות, מלכתחילה הוא אינו מאמין לה, ואין כאן שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורה, ויכול לחזור בו.
אשת כהן שבלילה באו שודדים גויים לביתה, ובעלה לא היה בבית, וכשחזר אמרה לו שאנסוה והאמין לה, ואמר בפני בית הדין שכל אשר יוצא מפיה אמת ומאמין לה, ואחר כך חזרה בה ונתנה אמתלא שכוונתה היה רק שהבועל שכב עימה בקירוב בשר, וגם הוא שב לבית הדין וחזר בו ממה שאמר קודם, האם יש מקום להתיר אישה זו לבעלה?
כתב הפתחי תשובה באות כ"ה בשם החתם סופר, אף על פי ששורת הדין שתהא אסורה האישה הזו לבעלה מדין שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא. מכל מקום יש לומר שאולי הוא לא ידע שאם יאמין לאשתו, היא תיאסר עליו, או אולי לא היה מיושב בדעתו באותו עת, ולכן אמר שמאמין לה. אבל עכשיו שנודע לו שאם יאמין לה היא תיאסר עליו, שוב אינו מאמין לה. וגם אפשר לומר, שלא ידע שאישה אינה נאמנת לומר שזינתה, דחיישינן שמא נתנה עיניה באחר, ודין זה הוא אפילו באשה צדיקה וכשרה. אבל עכשיו שנודע לו, שוב אינו מאמין לה, ובפרט שגם היא חזרה בה, וגם היה לה אורח נשים, ואף עוגבים מואסים בכך, ולכן בדוחק האישה הזו מותרת לבעלה.
אלמנה שנישאה לכהן, ולאחר זמן נמצא שהיא מעוברת מלפני הנישואין, והיא אומרת שזינתה עם בעל אחותה, ולפי דבריה היא אסורה לכהן מדין זונה שנבעלה לפסול לה, וחייב לגרשה. האם מאמנים לדבריה ואוסרים אותה על בעלה?
כתב הפתחי תשובה באות כ"ו בשם הצמח צדק, שלולי חומר איסור כהונה היה דעתו להתיר, ואף על פי שעיבורה מוכיח שוודאי זינתה. היא אינה נאמנת לומר שזינתה עם פסול, ובכך לאוסרה על בעלה, דחיישינן שמא נתנה עיניה באחר. לעומת זאת לדעת הבית מאיר גם במקרה כזה לא מוציאין אותה מבעלה הכהן.
אישה שהתארסה, ואחר כך יצא עליה קול שמקודשת לאחר והיא מודה, האם אסורה לבעלה?
כתב הבית שמואל באות כ"ג בשם הרמ"א בסימן י, אישה שהתארסה, ואחר כך יצא עליה קול שמקודשת לאחר והיא מודה, אסורה לבעלה. והטעם הוא שמכיוון שהיא רק ממשיכה ומחזיקה את הקול שיצא עליה, ואינה מחדשת כלום. לעומת זאת במקרה הקודם באלמנה שנישאת לכהן ונמצאה מעוברת, אין עליה קול, ואינה נאמנת לפסול עצמה לבעלה, כי חיישינן שמא נתנה עיניה באחר.
לאחר חרם דרבינו גרשום, שלא לגרש אישה בעל כורחה, האם נאמן הבעל לומר שמאמין לדברי האישה או לדברי העד שמעידים שהאישה בגדה ומדוע?
דעה א': לדעת הגהות מרדכי, הבעל אינו נאמן לומר שהוא מאמין לאישה או לעד שאומרים שבגדה, שמא נתן עיניו באחרת, ולכן אומר שמאמינה.
דעה ב': לדעת המרדכי, הבעל אינו נאמן לומר שמאמין לדברי האישה או העד שאומרים שבגדה, ואינו יכול לגרשה בעל כורחה, ואף כופים אותו לשמש עמה.
דעה ג': לדעת המהרי"ק, הבעל נאמן לומר שמאמין לדברי האישה או העד שאומרים שבגדה, ויכול לגרשה בעל כורחה, אלא אם כן ידוע שהיה ביניהם קטטה. הרמ"א הביא את שלוש הדעות.
טוען האיש שראה בעצמו שאשתו זינתה האם נאמן?
כתב הפתחי תשובה שדעת הנודע ביהודה שכאשר טוען האיש שראה בעצמו שאשתו זינתה, נאמן דשוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, ודברי הגהות מרדכי הם רק סניף לצרף כדי להקל, אך גם הוא עצמו אינו סובר כן להלכה. לעומת זאת בישועות יעקב הביא בשם פוסקים שונים, שאף בראה בעצמו שזינתה, אינו נאמן. והפתחי תשובה הכריע להלכה כדעת הנודע ביהודה.
אשת ישראל או כהן שנאנסה האם מפסידה את כתובתה?
פוסק השולחן ערוך שבמקרה שהאישה נאנסה לא הפסידה כתובתה, לא אשת ישראל ולא אשת כהן. ובבית שמואל באות כ"ו מבאר שזה שייך כל עוד תחילת הביאה הייתה באונס, נחשב שכולה באונס, ואף על פי שאשת כהן אסורה עכשיו לבעלה, לא הפסידה כתובתה, כי מזלו גרם.
העיד אדם שאשת איש זינתה עמו האם נאמן ומדוע? ומה הדין אם יש עד נוסף, ועל מה צריך העד השני להעיד?
כתב הרמ"א על פי הרשב"א שבמקרה שהעיד אדם שהאישה זינתה עמו, נאמן עליה כעד אחד דפלגינן דיבוריה. דהיינו, מה שאמר על עצמו שזינה אם אשת איש אינו נאמן, דאין אדם משים עצמו רשע, אבל נאמן לומר שהאישה זנתה. וכתב החלקת מחוקק באות כ"ה שאם יצטרף עד נוסף שאומר שזינתה, הרי שיש כאן עדות כשירה. וכתב הפתחי תשובה באות ל"ג שמשמע שמצטרפים גם כשלא ראו את אותו המעשה. אבל אם לאחר עדותו של הראשון מיד הכחישתו, הרי שעדותו בטילה, וממילא אי אפשר לצרפה לעדות אחרת. והעד השני נשאר כעד אחד בדבר ערווה ואינו נאמן. ואפילו אם העד השני מעיד שזינתה עם העד הראשון, העד הראשון עדיין נאמן לעדות, שאין מאמינים לדברי העד השני לפסול את העד הראשון. כי לכך צריך שני עדים.
המעיד על אחד מקרוביו שזינה עם אישה, האם נאמן?
כתב הפתחי תשובה באות ל"ג בשם הרדב"ז, שאדם המעיד על אחד מקרוביו שזינה עם אישה זו, כיוון שפסול להעיד על קרובו, הרי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ולכן גם אינו נאמן להעיד על האישה עצמה. והתוספות חולקים.
אדם שמעיד שזינה עם אשת איש באיזה נוסח צריך להעיד כדי שתתקבל עדותו?
כתב הפתחי תשובה בסעיף ל"ב בשם הנודע ביהודה שדעת הרשב"א בחושן משפט סימן לד סעיף כו, שדווקא באומר "אשתך זינתה עמי", למילים "אשתך זינתה" יש משמעות בפני עצמם, ופלגינן דיבוריה. לעומת זאת, אם העד אומר, "אני זיניתי עם אשתך", לא פלגינן דיבוריה, כי אין שום משמעות למילים "אני זיניתי". אולם הרשב"א יחיד, ואין הלכה כמותו. וגם לדעת הרשב"א האדם שזינה נאמן, אבל כשאומר "אני זניתי עם אשתך", עדותו אינה מתקבלת, כי מתוך שנאמן לומר עליה שהיא זינתה, נאמן על עצמו, ובכך הפך את עצמו לרשע, וממילא עדותו פסולה. אבל אם הוא חזר בתשובה, הוא נאמן להעיד מחדש, עדותו תתקבל, והאישה תהיה אסורה לבעלה. ואף על פי שכדי שהעדות תתקיים, צריך שתחילתה וסופה יהיו בכשרות, כבר כתב הש"ך בחושן משפט סימן ל"ד סעיף ל"ד, שבפסול מחמת עבירה אין צורך שתחילת העדות תהיה בכשרות. ועוד, נראה שהרשב"א חילק רק בדיני נפשות, אבל לאסור את האישה על בעלה, גם לשון "אני זיניתי עם אשתך" מתקבלת, ואין הכרח לומר שהוא משים עצמו רשע, כי יתכן שבשעת מעשה חשב שהיא אשתו, או שלא ידע שהיא אשת איש, ואחר כך נודע לו, ובא להעיד לבעלה שכעת היא אסורה עליו. לעומת זאת, כשמעיד עליה שזינתה וחייבת מיתה הוא ידע שהיא אשת איש, שהרי היה צריך להתרות בה, וממילא הוא עצמו פסול לעדות מדין רשע.
הודתה האישה בפני עד אחד שזינתה, האם הנחשד עצמו יכול להצטרף עם אותו עד לאוסרה על בעלה?
כתב הרמ"א בשם תרומת הדשן שאם האישה הודתה בפני אחד שזינתה, הנחשד עצמו, מצטרף אם האחד שהודתה בפניו לאוסרה על בעלה. ומבאר בחלקת מחוקק שאפילו אם עכשיו היא מכחישה שהודתה, כי הנחשד מעיד שזינתה והעד השני מעיד שהודתה בפניו שזינתה, עדות כזו מצטרפת. דעדות הודאה, אחר עדות הלוואה מצטרפים. אולם אם הוא נחשד על מעשים כאלו, גם מלפני כן, הרי שהוא פסול לעדות אישה.
כשהאישה מודה בפני עד אחד שזינתה האם גם צריך שיהיה רגלים לדבר, בכדי שתאסר על בעלה?
דעה א': האשה נאסרת על בעלה דווקא כשיש רגליים לדבר שזינתה, אחרת חוששים שנתנה עיניה באחר, ואין משמעות להודאתה, כמבואר בדין הבא (ח"מ, ב"ש).
דעה ב': מדובר כשאין רגליים לדבר (רעק"א, ב"מ, רש"ז מלאדי). הסבר א': העד הנוסף, מהווה כבר רגלים לדבר ושוב לא חוששים שנתנה עיניה באחר, ולכן כעת שניהם מצטרפים (רעק"א, ב"מ). הסבר ב': כשנאסרת רק משום שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, חוששים שמא נתנה עיניה באחר. אולם, כשנאסרת על ידי שני עדים, יש כאן עדות גמורה, לא חוששים שנתנה עיניה באחר (רש"ז מלאדי).
הודתה לפני אחד שזינתה, ואחר כך אומרת ששקר הוא, ומכחשת העד שמעיד עליה, האם נאמנת?
כתב הרמ"א בשם המהרי"ק שורש פ"ב שבמקרה שהודתה לפני אחד שזינתה, ואחר כך אומרת ששקר הוא, ומכחשת העד המעיד עליה, מותרת לבעלה אף אם הבעל מאמין לעד המעיד עליה, דאמרינן בתחילה שהודתה נתנה ענייה באחר ועכשיו חוזרת בה. וכתב הבית שמואל בשם הבית יוסף שאינה מפסידה את הנדוניא. ודווקא מה שבעין, אבל מה שלא בעין מפסידה. והוסיף הרבי עקיבא איגר שדווקא בגדים ותכשיטים אינה מפסידה, אבל מעות נחשב אינו בעין, אף אם לא הוציאם.
הודתה בפני שניים שזינתה, האם מותרת לבעלה? והאם מפסידה את הכתובה?
כתבו החלקת מחוקק והבית שמואל שבמקרה שהודתה בפני שניים שזינתה, מותרת לבעלה, שמא נתנה עיניה באחר. אלא שבשני עדים האישה גם מפסידה כתובתה.
העד מעיד שראה שזינתה, והבעל מאמין לו כשני עדים, האם האישה נאסרה עליו, ומה הדין שמכחישה את העד?
כתב בפתחי תשובה בסעיף ט"ל שמדברי הרמ"א משמע שאם העד מעיד שראה שזינתה, והבעל מאמין לו כשני עדים, היא נאסרה עליו, אפילו אם היא מכחישה את העד.
אישה שאמרה לבעלה שבגדה, והבעל גירשה אותה בעקבות כך, האם מותר לו להחזירה, ומה הדין עם נשאה בשנית?
כתב הרמ"א בשם מהר"מ פדוואה, שאישה שאמרה לבעלה שזינתה, אף על פי שאינה נאמנת, אם עמד וגרשה, אסור להחזירה, ואפילו אם החזירה, יש לחוש. וכתב הפתחי תשובה בסעיף ל"ז בשם השיבת ציון שאם עמד והחזירה, נחלקו הראשונים, אם יכול לקיימה:
דעה א': האיסור להחזירה הוא דווקא כשעומדת בדבריה גם לאחר הגירושין, כי אז לא שייך לומר שטוענת כן רק משום שנתנה עיניה באחר. אולם, אם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה הראשונים, יכול להחזירה. ואמתלא מועילה גם לאחר הגירושין כך פסקו מהר"ם פדוואה, החלקת מחוקק, הבית שמואל, וביאור הגר"א.
דעה ב': לדעת הנודע ביהודה שלכאורה הדין תלוי במחלוקת הט"ז והש"ך, בדין אמתלא לאחר מעשה, שלדעת הש"ך מועיל, ולדעת הט"ז אינו מועיל. אולם יתכן שכאן הט"ז יודה מכיוון שקבלת הגט מצד עצמה, אינו מורה שזינתה, ולפי זה אין חילוק בין דעה א' לדעה ב'.
דעה ג': ובפתחי תשובה בסעיף ל"ז הביא שלדעת השיבת ציון, אמתלא אינה מועילה לאחר גירושין. והמהר"ם פדובה דן בדיעבד כשכבר החזירה אליו, וכשבעלה לא האמין לה בתחילה, אלא שעל פי עצת אנשים אחרים גירשה. ולא דיבר על נישואין לכתחילה.
