מזונות ילדים הוא אחד מהנושאים החשובים והפופולריים ביותר בעולם והוא חלק אינטגרלי מהתפתחות העולם כולו ועם ישראל עם הנצח, היהלום שבכתר, בפרט. לא לחינם המצווה הראשונה בתורתנו הקדושה היא מצוות פריה ורביה שאינה מסתכמת בהריון ולידה בלבד.
אלא זו מצווה שמחויבים אנו בה בכל יום ויום, וכבר כאשר העובר במעי אמו, האב מחויב לפי ההלכה היהודית לזונו ולדאוג לו לכל מחסורו אשר יחסר לו, על ידי הזנת האם במזונות נאותים. אסור לאם להינשא כשהיא מעוברת ועוד כמה הגבלות.
הכל בכדי להבטיח את קיומו של הוולד, בכדי שיוכל לצאת לאוויר העולם בבטחה ולגדול בתחושת ביטחון שיש מי שדואג לו ומספק לו את כל צרכיו.
משראו גדולי ישראל שאין בכוחם של הליכי ביוש, בכדי להוציא מהאב מזונות עבור ילדיו, תקנו בשנת תש"ד תקנה המרחיבה את יסוד החיוב, בפסק דין 604877/10 נפתחה התקנה על מכלול יסודותיה להלן התקנה בקצרה מתוך פסק דין:
"לפנים בישראל אף על פי שמעצם הדין לא היו כופין את האב בממונו לזון את בניו הקטנים, אלא עד הגיל של שש שנים, היו מכלימים אותו ומכריזים עליו [...] אך בזמננו לא איכשר דרא וכפייה מוסרית אין כוחה יפה כלל וכלל. החוק הממשלתי אינו נותן סמכות לרבנות בעניין מזונות ילדים אפילו לא למטה משש, אלא שבתי המשפט הממשלתיים זקוקים בנידון זה לפסוק על פי דיני ישראל [...] כשטענו מצד הילדים, שבדיני ישראל כופין את האב מתורת צדקה, אם הוא אמיד, באה התשובה שהחוק הממשלתי אינו יכול להתחשב עם טענה זו [...] בימינו אלה [...] סכנות מוסריות גדולות צפויות להם (לבנות וגם לבנים) אם פרנסתם לא תהיה מובטחת על יסוד משפטי [...] אי לזאת קבענו [...] לחייב את האב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו בכל הכפיות האפשריות החוקיות, לפרנס את בניו ובנותיו עד גיל של חמש עשרה שנה."
מבואר בהחלטה זו שלפני תקנת הרבנות הראשית, הבסיס של חיוב מזונות ילדים מעל גיל שש נבע מכוח צדקה, ולא היה לו תוקף של חיוב משפטי. הצורך ביצירת חיוב משפטי נועד בעיקר כדי לממש את פסקי הדין באמצעות ההוצאה לפועל של בתי המשפט, כי כל עוד החיוב מבוסס על יסוד של צדקה, בתי המשפט אינם מתייחסים לפסק הדין כפסק מחייב מבחינה משפטית. לשם כך תוקנה התקנה "לחייב את האב בחיוב משפטי גמור", ומשעת התקנה ואילך, יש תוקף משפטי גמור לחיוב מזונות ילדים מעל גיל שש. כך גם עולה מהמשך החלטת הרבנות הראשית הנ"ל:
"כשם שמאז ומעולם עד היום הזה היה כח בית דין של ישראל יפה, לחייב את האב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו ובכל הכפיות האפשריות החוקיות, לפרנס את בניו ואת בנותיו עד גיל שש שנים, כך יהא מעתה ואילך כוחם יפה לחייבו בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו, ובכל הכפיות האפשריות החוקיות, לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של חמש עשרה שנה."
תקנת הרבנות הראשית מרחיבה את חיוב מזונות לילדים מגיל שש עד גיל חמש עשרה, באותה מתכונת שהיתה עד כה תקנת אושא לילדים מחתת לגיל שש - "בחיוב משפטי גמור".כי כשם שהיה כח לחכמים באושא לתקן תקנות, כך גם יש כח לחכמי ישראל לדורותיהם לתקן תקנות, ולהרחיב את תקנת אושא בכל תוקפה וגדריה עד גיל חמש עשרה.
ההחלטה משווה באופן ברוראת דין מזונות ילדים גדולים מעל גיל שש, לדין מזונות ילדים מתחת לגיל שש:
"כשם שמאז ומעולם [...] היה כח בית דין של ישראל יפה לחייב את האב בחיוב משפטי גמור [...] ולפרנס את בניו ואת בנותיו עד גיל שש שנים, כך יהא מעתה ואילך כוחם יפה לחייבו בחיוב משפטי גמור [...] לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של חמש עשרה שנה."
הרבנות הראשית בתקנה זו הרחיבה את תקנת אושא עד גיל חמש עשרה לפי כל הלכותיה "בחיוב משפטי גמור" כפי שהיה עד כה בחיוב מזונות קטני קטנים. אין כל חילוק בין תקנת אושא המקורית החלה על קטני קטנים, לבין תקנת הרבנות הראשית, כי מנוסח זה עולה, שהרבנות הראשית רק הרחיבה את גיל הילדים הזכאים לתקנת אושא, שהרבנות הראשית רק הרחיבה את תקנת אושא עד גיל חמש עשרה לפי כל הלכותיה "בחיוב משפטי גמור", כפי שהיתה עד כה במזונות קטני קטנים, ללא כל שינוי בפרטי התקנה ביחס לילדים מעל גיל שש.
כבר התבארו לעיל דברי המהר"ם, שהתקנה לחייב את האב במזונות קטני קטנים עושה את החיוב המוטל על האב ל"חוב גמור", כלשונו של המהר"ם, והיא תקנה משפטית ולא תקנה של צדקה, ולכן האב חייב לשלם לילד את חובו גם אם הילד עשיר, ככל חיוב משפטי אחר. תקנת הרבנות הראשית המשיכה את הגדרת חיוב מזונות ילדים כחיוב משפטי, גם לילדים מעל גיל שש, בתורת חיוב משפטי גמור, ולכן גם אם הילד התובע הוא עשיר, בית הדין מוציא מהאב הנתבע ונותנים לילד התובע.
גם באוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל (ח"א עמוד ק"נ) הבהירו הרבנים הראשיים הגרי"א הרצוג זצ"ל והגאון רבי בן ציון חי עזיאל זצ"ל והגרא"מ וליקובסקי זצ"ל, את משמעות התקנה:
"מוטעת היא ההנחה כאילו תקנת הרבנות הנ"ל מבוססת על החיוב המוסרי של צדקה גרידא. לפי האמת אין הדבר כן, אלא התקנה בעצמה יוצרת חובה משפטית עצמאית גמורה, שהיא איננה נובעת מדיני צדקה כלל ואיננה מוגבלת, איפוא, על ידי ההיקף המצומצם של דיני צדקה. תקנת הרבנות הראשית באה להעלות את גיל הילדים, שהאב חייב במזונותיהם, ולא מדין צדקה לעניים, אלא מדין חובת האב למזונות בניו ובנותיו, שכל המונע עצמו או משתמט מזה, הרי הוא חוטא לגבי ילדיו והורס חיי המשפחה בישראל, ואסור לו לאב לנער את חצנו מחובה אבהית זאת ולהטילה על הצבור או על האם."
הרבנים הראשיים זצ"ל מחברי התקנה, מבהירים בפסק דינם, שהתקנה אינה מבוססת על גדרי צדקה, אלא "התקנה בעצמה יוצרת חובה משפטית עצמאית". המשמעות המעשית העולה מהגדרה זו היא, שאילו התקנה היתה מבוססת על היסוד המוסרי של צדקה, היה מקום לקבוע שאם יש לילד נכסים, אביו פטור ממזונותיו, אך מאחר "שהתקנה היא חובה משפטית עצמאית", חיוב המזונותהוא ככל חיוב משפטי אחר שמוציאים ממון מהנתבע לתובע גם אם התובע עשיר, כמבואר לעיל בהסבר תקנת המהר"ם.
עוד נאמר בפסק הדין הנ"ל:
"תקנת הרבנות הראשית באה להעלות את גיל הילדים, שהאב חייב במזונותיהם, ולא מדין צדקה לעניים, אלא מדין חובת האב למזונות בניו ובנותיו".
בפסק דין זה מובהר, שתקנת הרבנות הראשית, "באה להעלות את גיל הילדים", והרחיבה את הגיל הילדים הזכאים לתקנת אושא לפי כל פרטי הלכותיה, עד גיל חמש עשרה, כפי שהיתה עד כה תקנת אושא לקטני קטנים, ללא כל שינוי וחילוק בין תקנת אושא המקורית - החלה על קטני קטנים, לבין תקנת אושא המורחבת -החלה על גדולים עד גיל חמש עשרה.
אמנם קיימת גם פרשנות אחרת בביאור תקנת הרבנות הראשית: בפסק הדין של בית הדין הגדול בפד"ר ד' (עמוד 7), בראשות הגר"ע הדאייא זצ"ל, הגר"י הדס זצ"ל, והגרי"ש אלישיב זצ"ל, נפסק:
"גם לפי תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד: לחייב את האב לפרנס את ילדיו עד הגיל של חמש עשרה שנה - נראה שבמקרה ויש רכוש להילדים אין חיוב על האב לפרנס אותם. עיין בסעיף ג' בתקנות הנ"ל:
"לפנים בישראל אף על פי שמעצם הדין לא היו כופין את האב בממונו לזון את בניו ובנותיו הקטנים אלא עד הגיל של שש שנים, היו מכלימים אותו ומכריזים עליו כדי להכריחו לזונם עד שיגדלו. אך בזמנינו לא איכשר דרא לצערנו וכפיה מוסרית אין כוחה יפה כלל וכלל [...] ואירעו מקרים שהאב התאכזר מרוע לב [...] ובתי משפט הממשלתיים פטרו אותם על יסוד שהילדים היו למעלה משש. כשטענו מצד הילדים שבדיני ישראל כופין את האב מתורת צדקה אם הוא אמיד, באה התשובה שהחוק הממשלתי אינו יכול להתחשב עם טענה זו [...] כל המתבונן בצדק ישפוט שהמצב דורש תיקון מתאים. בימינו אלה אפילו ילדים מבוגרים קודם שהגיעו לגיל של חמש עשרה, סכנות מוסריות גדולות צפויות להם אם פרנסתם לא תהיה מובטחת על יסוד משפטי".
מתוך הדברים האמורים לעיל יש להניח כי התקנה לחייב את האב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו לפרנס את בניו ובנותיו עד הגיל של חמש עשרה שנה - היא לילדים כאלה דלית להו מגרמייהו כלום והם תלויים בחסדי אביהם ולא בילדים שפרנסתם מובטחת".
תקנה זו הרחיבה את החיוב הבסיסי של האב לזון את ילדיו עד גיל 15. מאוחר יותר בשנת 1978 הורחבה תקנה זו עד לגיל 18.
רבו הפרשנויות והמחלוקות סביב תקנה זו, ובעיקר השאלה שהעסיקה את גדולי דייני ישראל מהיכן תקנה זו שואבת את כוחה האם מדיני צדקה או שמא היא הרחבת החיוב שהיה עד לאותו מועד. והשלכות רבות יש למחלוקת זו והעיקריות שבהם האם חיוב זה הוא מדיני צדקה אזי יש לחייב גם את האם, ובנוסף חיוב בצדקה אין כוחו המשפטי כשל חיוב מעיקר הדין ואינו שווה אצל כל אחד.
בי"ח כסלו תשע"ו 30.11.2015 התכנסה מועצת הרבנות הראשית ועשתה סדר בתקנה זו, וזאת בשל המבוכה הרבה של דייני ישראל בבואם לחייב את האב במזונות ילדים, וכפי שעולה מאין ספור פסקי דין רבניים. וזו לשון ההחלטה:
החלטת מועצת הרבנות הראשית לישראל תשע"ו
מועצת הרבנות הראשית דנה בנושא חיוב האב במזונות ילדיו. הוזכר במועצה כי ההחלטה להגדיל את גיל חיוב האב במזונות ילדיו עד גיל שמונה-עשרה שנה, נתקבלה כבר בישיבת מועצת הרבנות הראשית מיום כ"א בסיון תש"מ, והמועצה אף החליטה בישיבתה מיום כ' במרחשוון תשמ"ו, כי חיוב המזונות על ההורים הוא עד גיל שמונה-עשרה שנה. אנו שבים ומדגישים שהחיוב על ההורים הוא עד גיל שמונה-עשרה שנה.
בנושא חיוב האב במזונות ילדיו לאחר גיל שש, ישנה מחלוקת גדולה בין דייני ישראל בעבר וכיום, האם החיוב הוא מצד התקנה או מדין צדקה. רוב הפוסקים וביניהם הגרי"ש אלישיב, הגר"ע יוסף והגר"מ אליהו, קבעו שהחיוב הוא מדין צדקה. אולם היה כאלה ובהם הגרי"א הרצוג והגרב"צ עוזיאל, שקבעו שזו המשך התקנה.
היטיב לבטא דיון זה הרה"ג יעקב רוזנטל זצ"ל. הוא כתב שבסוגיא זו רבתא המבוכה בפסקי הדין, יש המחייבים את יישום התקנה מכוח הדין, ויש המחייבים את יישומה מדין צדקה.
עמדת מועצת הרבנות הראשית היא, שאין ראוי להכניס ראשנו בין ההרים הגבוהים שדנו בסוגיא העקרונית, האם התקנה מצד הדין או מדין צדקה, ועל כן שאלה זו נותרה בעינה, וכל דיין יכריע בעניין על פי שיקול דעתו.
לאחר דיון החליטה המועצה שהן אם החיוב מצד התקנה והן אם החיוב מצד צדקה, היות שתנאי החיים השתנו והמציאות כיום היא שגם האם נושאת בעול פרנסת הבית, על היושבים על מדין להוסיף לשיקול הדעת בפסיקת מזונות הילדים את היכולת הכלכלית של האם.
בנוסף, גם אם חיוב האב לזון את הילדים הוא מצד התקנה, חיוב זה הוא רק על הצרכים הקיומיים הבסיסיים, אבל חיובים נוספים שאינם בהגדרה זו, חלים מדין צדקה בלבד.
לסיכום:
גישת בית הדין ודייני ישראל לנושא חיוב האב או האם במזונות ילדים נשען על כר הלכתי רחב שמושפע מתקנת חכמים שבכל דור ודור ובהתאם למציאות הדור. הקווים המנחים את בית הדין הם מספר רב של פרטים שאותם יהיה עלינו להזין בתצהיר "טופס הרצאת פרטים בתביעת מזונות" שיועד לשם כך ומשתנים מאדם לאדם בהתאם לעושרו, נכסיו, רמת החיים שחיי בה הוא וילדיו בעבר בהווה, ומתוך התייחסות לעתיד הכלכלי של כל הנפשות המושפעות מפסיקת המזונות.
פסיקה מאוזנת מבית הדין הרבני הגדול
לאחרונה הוגש ערעור לבית הדין הרבני הגדול על פסק דין מבית הדין הרבני בפתח תקווה, בתיק שמספרו 1337422 לפני כבוד הדיינים: הראשון לציון הרה"ג הרב יצחק יוסף, הדיין הרב יעקב זמיר, והדיין הרב מיכאל עמוס. פסק הדין מאזן את סכום המזונות באופן משמעותי, להלן לב הדברים.
כיום, כשהבת היא כבר מעל גיל שש, יש מקום לפשר ולהוריד מחוב המזנות והמדור.
ודאי שאין מקום לבטל את חיובי המזונות והמדור, אף שהאב נושא גם כן במשמורת ואף שהאם משתכרת יותר ממנו, כיוון שסוף סוף גם האב משתכר, ובמקרה כזה נקטו רוב הפוסקים שעדיין האב חייב במזונות, כמבואר בפוסקים (אבן העזר ריש סימן עא), אלא שיש מקום להפחית את גובה חיובו כיוון שגם האם משתכרת ושני הילדים – חיוב מזונותיהם הוא מדין צדקה.
לאחרונה נדפס מכתב ידו של מרן פאר הדור הגר"ע יוסף זצ"ל בגיליון שו"ת יחוה דעת (חלק ג סימן עו גיליון מס' 12) וזו לשונו:
גם אם האשה מרוויחה כמו הבעל ודורשת מזונות לילדים מעל גיל שש יש לחייב הבעל והאשה גם כן לפרנס הילדים שלהם מדין צדקה כי חובת האב גם כן אינה אלא מדין צדקה ואם הוא אמיד כופין אותו, וכן כשהיא אמידה ויש לה רווחים טובים.
העולה הוא שיש לאזן את גובה חיוב המזונות בין הצדדים כששניהם אמידים ולחייב את האם גם כן כאשר חיוב מזונותיהם 'מדין צדקה', קרי: מעל גיל שש. במקרה שלפנינו אין חולק כי האם משתכרת יותר מן האב, אך ישנה מחלוקת בכושר רמת השתכרות האב כאשר האב טוען שהוא עני ובית הדין האזורי נוכח לא כטענת האב.
בית הדין האזורי קיים דיון והשתכנע במה שמוצג לפניו שיש לחייב גם את האב. אך היות שכעת גם הקטינה מעל גיל שש וממילא חיוב מזונותיה הוא 'מדין צדקה' יש לקבל את ערעור האב ולהפחית את גובה חיוב מזונותיה של הקטינה כפי חיוב מזונות הבן.
בהתאם לכך: בית הדין הגדול מורה על הפחתת גובה המזונות, והאב ישלם לאם הקטינים למזונות שני הילדים, הבן והבת, סך של 700 ש"ח לכל ילד, ובסך הכול 1,400 ש"ח.
המדור נשאר בעינו כהחלטת בית הדין האזורי קמא - 1,680 ש"ח. (40% מעלות שכירות הדירה).
בסך הכול ישלם האב לאם מהחלטה זו של בית הדין הגדול ואילך סך של 3,080 ש"ח לחודש למזונות ולמדור הילדים מלבד מחציות שבהם ישתתפו הצדדים שווה בשווה.
ככל שלטענת האב כושר השתכרותו פחת משהיה בעת פסק בית הדין האזורי, יכול הוא להגיש בקשה לבית הדין האזורי לעיון מחדש בחיוב גובה המזונות והמדור בגין שינוי נסיבות.
חשוב להדגיש:
בשנים האחרונות יותר ויותר אבות מעורבים בגידול הילדים, ויש לזה סיבות רבות. אחת הסיבות המרכזיות היא שהמציאות של עול הפרנסה השתנתה, ונשים נוטלות חלק פעיל בעול הפרנסה מצד עצמם ומרוויחות סכומי כסף לא מבוטלים, ומכאן עולה הצורך לבחינה מדוקדקת של כל תיק בפני עצמו, באופן המשאיר מרחב מחייה גם לאב, כדי שיוכל להתקיים בכבוד ולשמש כאב מאושר וטוב עבור הילדים, ממקום של ביטחון כלכלי, וזוהי למעשה טובתם של הילדים האמתית.
שינוי נסיבות מהותי:
במידה וחל שינוי לטובה = השתכרות הצדדים השתפרה וכדומה. או לרעה = השתכרות הצדדים פחתה, או שרבו הוצאותיהם בצורה משמעותית מכל סיבה שהיא, כגון שנולדו להם ילדים חדשים בשעה טובה ומוצלחת, וכדומה. זו גם סיבה לשנות את התמונה "לטוב או למוטב".
לתשומת ליבכם, מאמרים אלו אינם מהווים תחליף לייעוץ משפטי, אינם מהווים חוות דעת משפטית, ואין אחריות למסתמך עליהם. בהחלט יתכן שעובדות ו/או הלכות שונות ישנו את האמור בהם. בנסיבות כל מקרה ספציפי חובה להתייעץ עם טוען רבני מומחה טרם נקיטת כל צעד בעל משמעות משפטית. כמו כן המחבר אינו לוקח על עצמו לעדכן מי מהמאמרים המופיעים ויש לבדוק כל עניין לנסיבותיו במועד הרלוונטי.
לייעוץ וייצוג בענייני בתי הדין הרבניים ניתן לפנות לכותב המאמר
