^{טענת פרעתי נגד פסק דין מבית הדין הרבני במציאות של גביה בהוצאה לפועל}

^{תקציר מפסק דין שנכתב על ידי הדיין הרב אברהם הרוש בתיק שמספרו 43179 הוספת הכותרות אינם במקור ונכתבו לצורך הנוחות והנגשת ההלכה:}

^{מציאות הפירעון של פסקי דין}

^{כיום פסקי דינים בבית דין ובבית משפט ניתנים לגביה ומימוש דרך הוצאה לפועל, ונראה ששינוי זה משנה את כל גדרי פסקי הדין ונותן להם תוקף נוסף למה שראינו עד עתה, שכן כל אדם שיודע שיש ביד חבירו פסק דין הנתון לגביה דרך הוצאה לפועל נותן דעתו לפרוע באופן כזה שיהיה ניתן להוכיח בהוצאה לפועל.}

^{נדרשת הוכחה ברורה לפירעון}

^{מבירור שעשיתי, דרכו החוקית של הוצאה לפועל הינה שהעדר הוכחה מוחלטת של פירעון תותיר את החייב בחובת פירעון אם לא ימצא דרך להוכיח את הפירעון. הגדרה זו לעניות דעתי מגדירה מראש את פסק הדין כאילו ישנו תנאי ברור של "אל תפרעני אלא בראיה או בעדים".}

^{העדר ראיה על פירעון מורה על חיוב}

^{הגדרה זו כתבה להדיא בנו של הנודע ביהודה (מופיע בתשובת בנודע ביהודה מהדורה קמא חלק חושן משפט סימן י) שדן שם בדבר שטר שתושבי המדינה והמלכות מתייחסים לזה כאל מחייב בצורה כזו שהעדר ראיה על פירעון משווה אותו לחייב, ודן שם בשני היבטים לחייבו, וז"ל: "הטעם הוא שבזמן הזה פוסקים שאינו נאמן לומר פרעתי הואיל ודינא דמלכותא הוא כן שלא יהיה נאמן כל זמן שהשטר הוא ביד המלוה ואם כן שטר שנכתב בנוסח תיקון המדינה אמרינן שהלוה שיעבד נפשו והוי כאילו נכתב בו נאמנות וכעין זה כתב הב"ח בסי' ס"ט סעיף ז' על הממרמות הואיל והוא תיקון המדינה יש לו דין כ"י גמור שנכתב בנאמנות."}

^{טעם לחיוב מצד תוקף של מלווה בשטר}

^{הרי לן טעם ראשון לחיוב הא מכח דינא דמלכותא דינא, ונמצא אם כן שפסקי דין המשועבדים לגביה דרך הוצאה לפועל ומחוייבים לחוק, זה עצמו מגדיר את פסקי הדין מעיקרא אחרת ונותן לו תוקף מחייב של מילוה בשטר שלא נאמן לטעון כלפיו טענת פרעתי, וכעין מה שכתב הב"ח שהוי כאילו ישנו תנאי בגוף השטר של אל תפרעני אלא בעדים מסויימים.} 

^{טעם לחיוב מצד העדר ראיה נגד חילוף הכתב}

^{טעם נוסף לחיוב מביא שם בנו של הנוב"י, וז"ל: "ועוד טעם מבורר יותר אמרתי דהא שעכשיו אינו נאמן לומר פרעתי הואיל ובדינא דמלכותא אינו נאמן לומר פרעתי ואין להלוה שום טענה נגד ח"כ [=חילוף כתב] אם כן גם אנן אמרינן שבודאי לא פרע עדיין דאי הוה פרע לו לא היה מניח הח"כ ביד המלוה דשמא יתבע אותו בערכאות ואז יהיה חייב לשלם דהואיל ועכשיו נתפשט בכל העולם לילך עם עסקי משפטי ח"כ בערכאות ונעשה כהיתר וא"כ כשפורע ודאי הוא מתיירא להניח הח"כ ביד המלוה ולכך יכול המלוה לומר שטרך בידי מאי בעי." טעם שני מביא שם לומר שכיון שיש ביד בעל הדין השני להביא פסק דין זה לגביה דרך הוצאה לפועל, הרי שידאג לעשות הכל לעמוד בהגדרות החיוב הנצרכות בהוצאה לפועל או לקחת את פסק הדין (דבר שלא שייך בפסקי דין כיום), או לפרוע באופן כזה שיש לו ראיה, כגון דרך הפקדה או שיק שניתן להוכיח שהייתה הפקדה.}

^{סיכום ההבדל בין גדרי החיוב}

^{לעניות דעתי ההבדל בין גדרי החיוב הוא שלפי האופן הראשון פסק דין מקבל תוקף מלא כפי פסקי הדין המחייבים של החוק, וכאילו זה כתוב כתנאי בגופו של פסק הדין. אולם לטעם השני זה סוג של בירור על חוסר פירעון, כיון שבעל הדין החייב יודע שניתן ללכת לגביה במקום שיצטרך להוכיח פירעון, הרי מראש הוא היה עליו לעשות זאת, ומשלא עשה כן הרי זה עצמו הוכחה של חוסר הפירעון.}