דין "מורדת" שלא הכריזו עליה האם מפסידה הכתובה והתוספת

^{הדברים הובאו מפסק דין שניתן בבית הדין ברחובות בהרכבו של הרה"ג הרב נחום שמואל גורטלר שליט"א והניף ידו בשנית בספרו ביכורי גושן חלק ג'}  

^{הנה, התבאר בסוגיה בכתובות (סג ב) שהמורדת אינה מפסידה כתובתה מיד. אלא "פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרים כל שבוע" וגם זה רק אחר שמכריזין עליה כמבואר כל זה בסוגיה שם ונפסק להלכה בסימן ע"ז סעיף ב. בזה"ל:}

^{"האישה שמנעה בעלה מתשמיש, היא הנקראת מורדת; ושואלין אותה מפני מה מרדה [...] ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו, ואמרה: הריני מצערת אותו בכך, מפני שעשה לי כך וכך, או מפני שקללני, או מפני שעשה עמי מריבה וכיוצא בדברים אלו, שולחין לה מב"ד ואומרים לה, הוי יודעת שאם את עומדת במרדך, אפילו כתובתיך ק' מנה הפסדת אותם.} 

^{ואחר כך מכריזין עליה בבתי כנסיות ובתי מדרשות, בכל יום, ד' שבתות זו אחר זו. וי"א דא"צ להכריז בכל יום, אלא ד' שבתות ממש (הר"ן והגהות מיימוני וכן משמע לשון הטור) (וכן נ"ל עיקר). ואומרים: פלונית מרדה על בעלה. ואחר ההכרזה שולחין לה ב"ד פעם שנית: אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתיך, אם עמדה במרדה ולא חזרה, נמלכין בה ותאבד כתובתה, ולא יהיה לה כתובתה כלל".}

^{מבואר שרק אחר כל הפרוצדורה של ההתראות וההכרזות מפסידה כתובתה. ופה הרי לא ננקטו כל הפעולות המוזכרות שם כדי להפסיד את המורדת כתובתה.}

^{אך האמת, שבנידון דידן אין צריך את כל ההתראות וההכרזות. וכבר ידוע ומפורסם דינו של רבינו ירוחם שכתב שאם שניהם מורדים זע"ז אינה נוטלת את התוספת וז"ל רבינו ירוחם במישרים (נכ"ג ח"ח) וז"ל:}

^{"וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאישה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה. והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט. מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה."}

^{והדברים צריכים תלמוד, למה תפסיד את התוספת הרי מורדת אינה מפסידה את התוספת בלא הכרזות והתראות.}

^{והדברים כבר התלבנו ובוארו היטב בפס"ד של הגרי"ש אלישיב זצ"ל וחברי בית דינו הגר"ב ז'ולטי זצ"ל והגר"מ אליהו זצ"ל שכתבו (פד"ר כרך ח עמוד 323) בזה"ל:}

^{"וע"כ נראה לומר דההבדל הוא בזה, במקום שהאישה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות והתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה [עמוד 325] בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוס' כתובה, משא"כ במקרה שגם הבעל לא רוצה בה הרי אין מקום לתקנה זו וממילא קם דינא שמכיוון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה. והואיל והמקרה אשר בפנינו, הוא, שלכל אחד יש דין מורד כלפי השני, ולכן אין הבעל חייב בתוספת כתובה כי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה, והואיל וב"כ הבעל הצהיר בפנינו שהוא מוכן לתת לאישה עם מתן הגט אלפיים ל"י ע"ח כתובתה, הרי אין לחייב את הבעל במזונות האישה". עכ"ל.}

^{העולה מדבריהם, שבעצם המורדת לא מגיע לה כתובה או תוספת. אלא שלרוב חשיבות העניין של מיצוי הסיכויים לשלום־בית, קבעו חז"ל שלא תפסיד את הכתובה מיד אלא מעט מעט, כדי שאולי תחזור בה וימנע בכך פרוק בית בישראל. אך כל זה דווקא כאשר הבעל חפץ בשלום והאישה מורדת, אז יש סיכוי שתחזור בה לכן יש טעם לתקן לעכב את הפסד כתובתה ולאפשר לה לחזור בה. אך כאשר גם הבעל חפץ בגירושין, א"כ, אין שום סיכוי לשלום, ואין טעם לעכב את הפסד הכתובה והדר דינא לעיקר דין מורדת שדינה להפסיד כתובתה מיד.}

^{ולפיכך, גם בנידון דידן שבית הדין התרשם, שהפרוד הוא גמור ואין שום סיכוי להשיב הבית על כנו ולהשכין שלום בניהם, בוודאי הפסידה כתובתה כולה באופן מידי.}

^{ונראה דבנידון דידן תפסיד גם את העיקר ולא רק את התוספת אע"פ שרבינו ירוחם קבע שרק את התוספת מפסידה ולא את העיקר. והטעם לחילוק הוא, כי רק בנידונו של רבינו ירוחם שהצדדים שניהם חפצים בגירושין ובאו לפנינו כשהם רוצים להתגרש, אין אנו יכולים להפסיד לאישה את הכתובה כיוון שאנחנו לא יודעים את סיבת הגירושין ולכן כל שלא הוכח לנו שהאישה היא זו שגרמה לגירושין אין בכוחנו להפסידה את עיקר כתובתה. ורק את התוספת לא תגבה כי לא כתב לה אדעתא למישקל ומיפק. אבל בנידון דידן, שאנו יודעים את סיבת הגירושין ואנו יודעים שהאישה היא זו שאשמה בפירוק הנישואין, כל שברור לבית הדין, שאין כלל סיכוי לשלום־בית, מפסידה כתובתה מיד, עיקר ותוספת.}

^{והדברים נכונים, שהרי במורדת האומרת מאיס עלי כתבו הפוסקים שמפסידה גם העיקר וגם התוספת. עי' סי' ע"ז ס"ב. וז"ל הרשב"א (שו"ת הרשב"א החדשות מכתב יד – סימן קע"ו) "וכשיוצאה הפסידה נדוניא ועיקר כתובה ותוספת, וכל מה שנתן לה הבעל משלו, שלא כתב ולא נתן לה הבעל משלו אלא אדעתא למיקם קמיהו". עכ"ל. [וע"ע במיוחסות סי' קל"ח ובח"ב סי' נב ובח"ז סי' תי"ד ובח"א תשובה אלף רל"ה]. והסיבה לכך, כיוון שכאשר האישה מורדת אין היא זכאית לכתובה, לא עיקר ולא תוספת. ויש להאריך בזה אך אין קוצר הפנאי מאפשר להאריך בזה עתה.}

מסקנה

לאור האמור, האישה אינה זכאית לתשלום כתובתה. 

^{לפסק הדין המלא לחצו כאן}