מאמר זה עוסק בנושא, דיון ראשוני בתביעה בבית הדין הגדול במקורו ההלכתי, שלא במסגרת ערעור לבית הדין הרבני הגדול, אלא במסגרת ההליך העיקרי.
הנידון ההלכתי שבמאמר זה אשר מבוסס על דברי הגמרא והשולחן ערוך, עוסק בטענת מי מבעלי הדין, שברצונו לדון בעיקרו של הליך בפני בית הדין הרבני הגדול, וכלשון הכותרת שבשולחן ערוך אם אחד מבעלי דינין אומר נלך לבית הדין גדול.
היינו בעל דין המבקש ללכת לדון בתחילת ההליך בפני בית הדין הרבני הגדול, והוא קצת שונה מבית הדין הרבני הגדול שאנו מכרים כיום המשמש כערכאת ערעור בלבד ולא כערכאת דיון ראשונית.
מקור הדין הינו בגמרא סנהדרין דף לא :) בראשונים ובשולחן ערוך חושן משפט סימן יד סעיף א. עוד עוסק הסימן וגם הסעיף שיובא במאמר זה בדין אדם המבקש נימוקים מבית הדין הרבני, ואומר מאיזה טעם בית הדין דן את הדין. ועוד פרטי דינים.
מאחר ורבו פרטי הדינים שבסעיף זה והינם כ - 19 הלכות שהובאו בשולחן ערוך והרמ"א שבדרך כלל מחוברים יחד כמקשה אחת, תהיה לי הזכות לחלק, לפסק, ולמספר את דברי השולחן ערוך למען הסדר הטוב.
אם אחד מבעלי דינין אומר נלך לבית הדין גדול, ודין האומר מאיזה טעם דנתוני.
שנים שנתעצמו בדין, זה אומר, נידון כאן, וזה אומר, נעלה לבית הדין הגדול, כופין אותו ודן בעירו.
ואם אמר: כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני, שמא טעיתם, כותבים ונותנים לו ואחר כך מוציאים ממנו.
ואם הוצרך לשאול דבר מבית הדין הגדול, כותבים ושולחים ושואלים, ודנין להם בעירם כפי מה שיבא בכתב בית הדין הגדול. ושני בעלי דינים יפרעו שכר השליח. (עד כאן לשון השולחן ערוך)
כתב הרמ"א הגה - מיהו אם אחד מבעלי הדינים או הדיינים רוצה לשלוח למרחקים, ויש חכם סמוך להם הראוי לדון, שולחים לסמוך אף על פי שהרחוק יותר חכם, דלאו כל כמיניה לגרום הפסד לבעל דין להרבות בשכר השליחות.
וכל שכן אם חכם אחר בעירן הראוי לדון (מרדכי סוף פרק זה בורר). ואם שני חכמים סמוכים בשוה, הולכין אחר הגדול. (נימוקי יוסף ריש פרק זה בורר).(עד כאן לשון הרמ"א)
במה דברים אמורים, בשאר הדינים שזה טוען וזה טוען, או שאומר המלוה, נידון כאן, והלוה אומר, נלך לבית הדין הגדול, אבל אם אמר המלוה, נלך לבית הדין הגדול, כופין את הלוה ועולה עמו.
וכן אם טען זה שהזיקו או גזלו, ורצה הטוען לעלות, כופין בית הדין שבעירו את הנטען לעלות עמו, וכן כל כיוצא בזה.
במה דברים אמורים, כשהיו עדים או ראיה לנגזל או לניזק או למלוה, אבל טענה רקנית, אין מחייבין את הנטען לצאת כלל, אלא נשבע במקומו ונפטר. וכן הדין בזמן הזה שאין שם בית דין הגדול.
(כתב הרמ"א: ויש אומרים דבית דין חשוב שבכל דור ודור לפי מה שהוא, מקרי בית הדין הגדול) (טור).
אבל אם יש מקומות (באותה מדינה) שיש בהם חכמים גדולים מומחים לרבים, ומקומות שיש בהם תלמידים שאינם כמותם, אם אמר המלוה, נלך למקום פלוני שבארץ פלונית לפלוני ופלוני הגדול ונדון לפניו כופין את הלוה והולך עמו.
הגה - אם יש (לתובע) עדים או ראיה, ונראה לבית הדין שבעירו שיש ממש בטענותיו. אבל בלאו הכי אין כופין אותו לילך עמו (טור).
ויש אומרים דלטענות נלך לבית הדין הגדול אין חילוק בין תובע לנתבע, וכל אחד יכול לכוף חבירו לילך עמו (טור בשם רבינו תם).
וכל זה מדינא, אבל כבר נהגו בזמן הזה שכל זמן שיש בית דין בעיר אין אחד יכול לכוף חבירו שילך עמו לבית דין אחר (מהר"יק שורש כ"א), כי אין לנו עכשיו בית דין הגדול או בית הועד.
ולכן לא יוכל לדחותו, אבל יכול לדחותו שלא לדון עמו עד יום שלישי, ומיד יבררו דיינים. אבל אכסנאי שתובע לבני העיר, או ב' אכסנאים, צריך לדון עמו מיד, ולא יוכל לדחותו (מרדכי בשם מהר"ש).
וכן בן העיר שתובע לאכסנאי בכל מקום שימצאנו, ויש שם בית דין, מכריחו שם לדין (מהר"יק שורש י"ד).
וכל זה כשיש בית דין בעירן, אבל אם אין בית דין שם, כל אחד יוכל להכריח חבירו שילך עמו לבית דין לדון עמו (מרדכי סוף פרק זה בורר ופסקי מהרא"י סימן ס"ה).
התובע צריך לילך אחר הנתבע, אם הוא בעיר אחרת, אף על פי שבעיר התובע הבית דין יותר גדול (מהר"יק שורש א'). ואפילו היה לנתבע מעות בפקדון (בעיר התובע) או (בעיר) אחרת, אלא אם כן יכול לעכב מעותיו בעירו אז צריך להודיע לנתבע ואז צריך לדון במקום שמעותיו שם (תרומת הדשן סימן ש"ה ופסקיו סימן ס"ב).
אב שיש לו תביעה על בנו, צריך לילך הבן, אף על פי שהוא הנתבע, אחר אביו, כמו שנתבאר (ביורה דעה סימן ר"מ).
עשיר מוחזק ואלם בעירו, מוציאין אותו לדון בעיר אחרת, אף על פי שהבית הדין שבעירו יותר גדול (בנימין זאב סימן תי"ח).
