בקשה למתן צו מניעה בבית הדין הרבני על פי ההלכה

שיקולים מרכזיים ומקורות

הבקשה נתונה לשיקול דעת בית הדין בלבד

השאלה אם להיענות לבקשה [האם להוציא צו מניעה], מסורה לשיקול דעתו המוחלט של בית הדין. בעניין זה כתב פרופסור אליאב שוחטמן בספרו סדר הדין בבית הדין הרבני, ירושלים תשע"א, כרך ג, עמוד 1257), תוך שהוא מצטט מתוך פסקי דין רבניים:

האם די בטיעונים שהם בגדר לכאורה

"למתן צו מניעה זמני די בטענות שהן בגדר 'לכאורה' בלבד. הקביעה, אם אכן ישנן טענות כאמור, או לא, מסורה לשיקול דעתו של בית הדין הדן בדבר. אין לבית הדין להוציא צו מניעה כנגד מעשה שאינו עשוי לגרום נזק כשלהו, ואין בו כדי לשנות את המצב הקיים..."

שלושה תנאים מצטברים נדרשים כדי להוציא צו מניעה:

1. אינדיקציות לכך שיש ממש בתביעה.

2. ראיה לכך שללא הוצאת הצו ייגרם נזק למבקש הצו.

3. ועיין עוד בפסק דין 76044 מבית הדין ארץ חמדה שכתבו שלשני התנאים המרכזיים, יש להוסיף שיקול שלישי (שאינו מופיע בדבריו של פרופסור שוחטמן): תום ליבו של המתנגד להוצאת הצו.

ונפרט: יש משקל לשאלה האם מי שכנגדו הוצא צו המניעה פעל בתום לב, שהרי טענתו של אדם שפעל בחוסר תום לב ונכנס בעיניים פקוחות לתוך מחלוקת, חלשה מטענתו של אדם שפעל בתום לב. לכן יש לבחון כל מקרה לאור שלושת התנאים המרכזיים הנ"ל.

המקורות ההלכתיים לסמכות בית הדין להוצאת צו מניעה

הרי לפניכם מעט מהמקורות ההלכתיים להוצאת צו מניעה בבית הדין הרבני מתוך החלטה שניתנה בבית דין ירושלים לענייני ממונות ובירור יוחסין המופיעה בכרך ז, עמ' קע"ו-קפ"ב.

כתב הרא״ש ב״ק פ״ק סי׳ ה: "וכן מצאתי בשם הגאון ז״ל כתוב: דתקנתא דרבנן הוא, באינש דמפסיד נכסיה, משום השבת אבידה. ולי נראה דלא צריכנא לתקנתא דרבנן אלא דין גמור הוא, שחייב אדם להציל עשוק מיד עושקו בכל טצדקי דמצי למיעבד". וכך כתב בשאלות ותשובות הרא״ש כלל צז סימן ד.

וכתב בשאלות ותשובות מהרש״ך חלק ג' סימן נח שדן בשאלה אם כל בית דין רשאי לעכב או רק בית הדין מוחזק ומומחה, על פי מה שכתב במגיד משנה הלכות מלוה ולוה פרק ב הלכה ד שהדיין יש לו לחתוך הדין לפי האמת אפילו חוץ מן הדין, שאין בכל בית דין כח בזה אלא אם כן הוא בית דין חשוב ומוחזק בחכמה וחסידות, ומסיק המהרש״ך דמכל מקום האמת הוא שכל דיין או בית דין סגי לעכב אף על פי שלא יהיה כל כך מוחזק ומומחה.

ודייקו בפסקי דין רבניים כרך ב עמוד 73 שגם דיין יחיד רשאי לעכב כדי להציל עשוק מיד עשקו, לפי שמעשה העיכוב אינו ככל מעשה בית דין הדן לחייב את החייב מעצם הדין, אלא מעשה על פי הלכה מיוחדת להציל עשוק מיד עושקו.

ובשאלות ותשובת דברי חיים מצאנז חלק ב' סימן ז כתב: "מנהגנו לעקל אפי׳ על טענה כל דהו".

וכיון שצו עיכוב אינו ככל מעשה בית דין, הדן לחייב את החייב מעצם הדין, אלא מהלכה מיוחדת כדי להציל עשוק מיד עושקו, על כן רשאי הדיין - ואף חייב - להציל העשוק גם במעמד צד אחד בלבד, עד לבירור הדין בבית הדין.